שלום חברים, מהם החיים אם לא האינטראקציה בין מה שאנחנו חווים לטקסטים שאנחנו קוראים? ואני מתכוון במובן הרחב שכולל גם וידאו וקולנוע ושיחות ולא רק ספרים ומאמרים. האם מגיע לנו יותר? מהו הדבר שמניע אותנו. כל אחד צריך לענות לעצמו על כך. תמיד אני חוזר אל הטקסט מאז שהתחלתי בכתיבה יומיומים בגילאי העשרים שלי. והיום, מפגשים אקראיים אינם מה שהיו בעבר, אדם שנתקלת בו היכנשהו יכול להיות גם אחד שמוצא אותם באינטרנט וכותב לך הודעות. אכן כך היה. לעתים אנשים חוששים לענות, בין אם זה טלפון או הודעה. והאינטראקציות בעיר מובילות אותנו מכאן לשם. והחלל שביניהן, יש גם חלל. וזה מזכיר מבחינה מילולית את הקורבנות שהמדינה הזאת איבדה, כמה הם חשובים לקרוביהם, וכולנו התרגשנו כבר מהאובדן שחווינו בשנה ומשהו האחרונות. האם יש לנו איזה קיום מעבר לחולף? אני חושב שבאמנות הפלסטית, בציור ובפיסול, במידה והם שורדים, וגם הספריות משמרות את מה שנכתב. אדם משאיר אותות ומסמן את המקום. לעתים אינטראקציה נדחית לזמן מאוחר יותר, ויש כאלה שנראות לנו דחופות ביותר. אני מספר לכם על היומיום שלי. דבר שהוא נושא אצלי, והייתי רוצה לומר שפחות אישי ממה שאתם עשויים לחשוב, מאחורי המסך הזה והמקלדת. וזה למרות שאכן מדובר בעניין די אישי. אבל כמות הטקסט הזאת שאני מייצר, איש אינו יכול להקיף את כל מה שכתבתי.
והמשפטים מתפזרים בין הקוראים והאנשים שמשוחחים איתם, מהבלוג מהספרים מהסטטוסים מדובר במלאכה. פעם רציתי להשפיע על הדיבור, ודרך הכתיבה מצאתי דרך לעשות את זה. אנשים חוזרים על מה שהם מוצאים בכתב, ואני מרוצה מכך. יש גם התיישנות. אינני שומע שחוזרים על משפטים של דוד פוגל למשל, וגם ביאליק איננו נחזר. והרבה פעמים כשאנשים רנדומאליים חוזרים על משהו שאיזה משורר כתב לכאורה מדובר בטעות חד משמעית, ויש לתקנם ולפעמים אף קשה לתקן את כל הטעויות מרוב ריבויין. ישנם דברים שנחזרו שלא היו כפי שהופיעו בכתב. ומכאן יחסי הכתבים והגורם האנושי. יש שאדם כותב דברים ואחרים קוראים, ולעתים הכתבים נראים עזובים. ואני הייתי רוצה שכל אחד יקרא משהו בכל יום. שהספרים יהיו בידיים נכונות. זוהי הספרות כטקסט בבלוג. הייתי רוצה לשוחח עם בחורה, אם אפשר באופן קבוע, שיחות נפש כאלו מה שנקרא. ולשמוע איך היום שלה עובר. מה שקרה לי עם יעל. הבחורה הזאת נעלמה מחיי כפי שנעלמו עוד ולא חזרה כפי שלפעמים חלק חוזרות. הרומנטיקה קורית רק לרגע, ואז נשארת כזיכרון. יש את הבחורה הזאת מניו יורק, אנחנו משוחחים והיא ברכבת, או ברחוב ניו יורקי סואן. ולעתים אני רוצה לשוחח עם משפחתי, הורי שלא תמיד זמינים.
ולפעמים היומן מזמן לי שיחה עם עצמי בכתיבה. הציור לא נשאר מאחורי, אני חווה את מה שהוא עשה על בסיס יומיומי. אבל הוא הרחיק אותי יותר מדי מהשפה ומעושרה. אני מכיר את הצייר ההוא שחי באותה העיר שאני גר בה, הוא איננו קורא ספרים, וגם אינו כותב. יש לו בעיה עם טקסטים. והריחוק הזה מחייב אותו אל הציור. זהו איננו הקיום שלי. לי יש גם את הטקסט ולא רק את המימד החזותי שגם קיים בחיי, חד משמעית. אולי הטקטס נמצא יותר באינטראקציה עם הסביבה האנושית. לציור ולפיסול מימד אילם משלהם, והם פחות נוכחים כתוכן שפתי. אהבה, היא אהובה עלי, ואני אוהב לשמוע עליה. ואת בתי הקפה בהם אני מעביר את הזמן, אך הם פשוטים יותר מבעבר. על השולחן יש לי ספר של וויליאם בלייק באנגלית, וקראתי מתוכו כמה שירים בשבוע האחרון, ולידו ספר נוסף. אני יוצר את הטקסטים כפי שאני חי ואלו מדברים בחזרה דרככם, זו השיחה.
