יום שלישי, 26 בנובמבר 2024

חי וכותב כמו שיחה

 שלום חברים, מהם החיים אם לא האינטראקציה בין מה שאנחנו חווים לטקסטים שאנחנו קוראים? ואני מתכוון במובן הרחב שכולל גם וידאו וקולנוע ושיחות ולא רק ספרים ומאמרים. האם מגיע לנו יותר? מהו הדבר שמניע אותנו. כל אחד צריך לענות לעצמו על כך. תמיד אני חוזר אל הטקסט מאז שהתחלתי בכתיבה יומיומים בגילאי העשרים שלי. והיום, מפגשים אקראיים אינם מה שהיו בעבר, אדם שנתקלת בו היכנשהו יכול להיות גם אחד שמוצא אותם באינטרנט וכותב לך הודעות. אכן כך היה. לעתים אנשים חוששים לענות, בין אם זה טלפון או הודעה. והאינטראקציות בעיר מובילות אותנו מכאן לשם. והחלל שביניהן, יש גם חלל. וזה מזכיר מבחינה מילולית את הקורבנות שהמדינה הזאת איבדה, כמה הם חשובים לקרוביהם, וכולנו התרגשנו כבר מהאובדן שחווינו בשנה ומשהו האחרונות. האם יש לנו איזה קיום מעבר לחולף? אני חושב שבאמנות הפלסטית, בציור ובפיסול, במידה והם שורדים, וגם הספריות משמרות את מה שנכתב. אדם משאיר אותות ומסמן את המקום. לעתים אינטראקציה נדחית לזמן מאוחר יותר, ויש כאלה שנראות לנו דחופות ביותר. אני מספר לכם על היומיום שלי. דבר שהוא נושא אצלי, והייתי רוצה לומר שפחות אישי ממה שאתם עשויים לחשוב, מאחורי המסך הזה והמקלדת. וזה למרות שאכן מדובר בעניין די אישי. אבל כמות הטקסט הזאת שאני מייצר, איש אינו יכול להקיף את כל מה שכתבתי. 

והמשפטים מתפזרים בין הקוראים והאנשים שמשוחחים איתם, מהבלוג מהספרים מהסטטוסים מדובר במלאכה. פעם רציתי להשפיע על הדיבור, ודרך הכתיבה מצאתי דרך לעשות את זה. אנשים חוזרים על מה שהם מוצאים בכתב, ואני מרוצה מכך. יש גם התיישנות. אינני שומע שחוזרים על משפטים של דוד פוגל למשל, וגם ביאליק איננו נחזר. והרבה פעמים כשאנשים רנדומאליים חוזרים על משהו שאיזה משורר כתב לכאורה מדובר בטעות חד משמעית, ויש לתקנם ולפעמים אף קשה לתקן את כל הטעויות מרוב ריבויין. ישנם דברים שנחזרו שלא היו כפי שהופיעו בכתב. ומכאן יחסי הכתבים והגורם האנושי. יש שאדם כותב דברים ואחרים קוראים, ולעתים הכתבים נראים עזובים. ואני הייתי רוצה שכל אחד יקרא משהו בכל יום. שהספרים יהיו בידיים נכונות. זוהי הספרות כטקסט בבלוג. הייתי רוצה לשוחח עם בחורה, אם אפשר באופן קבוע, שיחות נפש כאלו מה שנקרא. ולשמוע איך היום שלה עובר. מה שקרה לי עם יעל. הבחורה הזאת נעלמה מחיי כפי שנעלמו עוד ולא חזרה כפי שלפעמים חלק חוזרות. הרומנטיקה קורית רק לרגע, ואז נשארת כזיכרון. יש את הבחורה הזאת מניו יורק, אנחנו משוחחים והיא ברכבת, או ברחוב ניו יורקי סואן. ולעתים אני רוצה לשוחח עם משפחתי, הורי שלא תמיד זמינים. 

ולפעמים היומן מזמן לי שיחה עם עצמי בכתיבה. הציור לא נשאר מאחורי, אני חווה את מה שהוא עשה על בסיס יומיומי. אבל הוא הרחיק אותי יותר מדי מהשפה ומעושרה. אני מכיר את הצייר ההוא שחי באותה העיר שאני גר בה, הוא איננו קורא ספרים, וגם אינו כותב. יש לו בעיה עם טקסטים. והריחוק הזה מחייב אותו אל הציור. זהו איננו הקיום שלי. לי יש גם את הטקסט ולא רק את המימד החזותי שגם קיים בחיי, חד משמעית. אולי הטקטס נמצא יותר באינטראקציה עם הסביבה האנושית. לציור ולפיסול מימד אילם משלהם, והם פחות נוכחים כתוכן שפתי. אהבה, היא אהובה עלי, ואני אוהב לשמוע עליה. ואת בתי הקפה בהם אני מעביר את הזמן, אך הם פשוטים יותר מבעבר. על השולחן יש לי ספר של וויליאם בלייק באנגלית, וקראתי מתוכו כמה שירים בשבוע האחרון, ולידו ספר נוסף. אני יוצר את הטקסטים כפי שאני חי ואלו מדברים בחזרה דרככם, זו השיחה. 



 

יום רביעי, 20 בנובמבר 2024

על החיים ואנשים ועוד

החיים יותר טובים משהתחילה שנת הלימודים. האוניברסיטה מחזקת והחברים בקמפוס נפלאים. חוץ מזה ההרצאות מעניינות, ואפילו שרק התחילה השנה אני חושב כבר שהשנה אפילו יותר מעניינות מבשנה שעברה. רוב האנשים סביב מדברים פחות מבשנים קודמות, ובכל זאת ישנן שיחות מעניינות. יש לי תוכניות והוצאתי ספר שירים חדש בשם 'מוזיקה לעת מלחמה'. אכן כיף לראות שישנה הוצאה חדשה ממני, הכריכה והפנים, הכל מעניין. וכשאני קורא בספר אני מגלה שהוא יותר מעניין משחשבתי שהוא, וזה בעקבות הערה שקיבלתי אודות הכתיבה שלי. אני רוצה להספיק הרבה, ולפעמים נראה שאני מספיק לא מעט. העיר מלאה בהתחכחויות אפילו בסופרמרקט, אנשים חשים כלפי. לפעמים ישנם מפגשים נעימים מהמצופה. בפייסבוק אני כותב תגובות ולא תמיד עונים לי, וזאת למרות שטרחתי להתייחס ולשים לינק וכדומה. כך זה להיות איש מפורסם שמתעלמים ממנו לעתים מתוך הערצה ולעתים לא מהסיבה הזאת. ומתייחסים אלי הרבה בכל זאת. לפעמים היחס אהוב עלי ולעתים פחות. אבל בכל יום בימים האחרונים אני מרגיש קיים. ולעתים אנשים שמים לב בכתיבה שלי למשהו וזה עובר הלאה ואני אוהב את זה. אפילו אם כתבתי משהו שלילי וגם זה קורה. דרכו של אדם כותב היא דרך מעניינת וחשובה והאינטרנט מוסיף מימד חדש לגמרי לכל זה. אני מאוד אוהב שירה וגם פילוסופיה וביוגרפיות ועוד סוגות שאני קורה ומשקיע את הראש במחשבה עליהן. הספרים מארחים לי חברה כשאני למעלה וכשאני למטה הם גם קצת מרימים אותי. לעתים ספר יכול לקחת אותך גבוה. שמעתי היום בלייב להקת דיקסילנד אמריקאית, זה מכיוון שיש באוניברסיטה שלושה ימי ארצות הברית ורצו שנהנה, ואכן הסטודנטים שמחו וחייכו והיתה אווירה נפלאה וקסומה. וגם, אני מוקף באקדמאים. אנשים שמחוץ לאוניברסיטה מתנהגים אחרת ואני נסגר באוניברסיטה. לא נראה לי נכון סתם להסתובב בעיר ללא מעשה. עדיף להיות בדרל לאנשהו. למקום אכילה, לשתיה לקניית מצרך או לבית הכנסת. עם הגיל קוראים כל מני דברים, פיזיים רוחניים דברים בידע דברים ברגש דברים במשפחה, דברים בחברה דברים בדור שלך ובדורות אחרים. הדור הנוכחי אינו כמו קודמו. והמבוגרים נכנסים בצעירים כל הזמן, ללא ספק. הייתי רוצה שהצעירים יהיו יותר מודעים לזה ויגיבו באמירה כלשהי. אך נראה שעל רובם אהובה השתיקה. 

אם כך, לעתים טקסט הוא התשובה הנכונה. וישנם כאלה שכותבים. יכול להיות שישנו כיום יותר ממש ברגעים אלו יותר קיום שפתי באינטרנט ובתוכנות מאשר באוטובוס בקפיטריה או בכיתת הלימוד. האהבה מרוויחה מהתרחקות השפה, וזאת למרות שהשפה אהובה עלי. ואני משתמש בה יותר מהישראלי הממוצע. כל הזמן כותב או חושב על ספרים וגם קורה משהו כל יום. מגיב באינטרנט, כותב שיר, קורא את מה שכתבתי. התרבות של טקסט יש אונליין ולא כולם חושבים באופן מאורגן מספיק אבל אולי בכל זאת יש איזה אירגון של המחשבה במסה העצומה הזאת של פוסטים וגילולים, צחוקים חדשות וגם הרצאות שירים מושרים בידי זמרים שיחות אגביות. פעם היו יותר שיחות אגביות לפי מה שאני זוכר. והאגביות נעשתה דבר פחות נפוץ מאז הטלפונים והמחשבים הניידים. הייתי רוצה שהאגביות תהיה יפהייפיה כמו בסרט אודות מפגש רומנטי של בחור ובחורה בתחנת הרכבת. דבר שקרה לי היום: ישבתי עם מישהי בזמן שאכלתי והיא כל כך התרגשה מתשומת הלב, מזמן כבר לא ראיתי התרגשות כזאת ממבט. והיא לא הפסיקה להסתכל עלי. 

ממש כמו שהיו הבחורות בשנות התשעים, רומנטיות כאלה. ובכלל יש לה בן זוג שהלך לסדר משהו. אמרתי לה שלום והלכתי לכיוון אליו הייתי צריך לפנות. זהו. האם הבחורה הזאת תופיע שוב? אני זוכר שזכרתי אותה. כבר אמרו לי את שמה, כך קורה לי הרבה. אני פוגש אנשים והם ידועים לי משום שמישהו סיפר לי עליהם. אלו הם העניינים הבינאישיים שלי, הרגעיים בכל אופן. והאם העניינים הבינאישיים יכולים להיות טובים ללא התערבות חיצונית או פנימית של ציניות כלשהי ברקע או בעצם העניין? קשה להאמין בכך. הציניות פשטה על כל חלקה הכי תמימה וטובה במציאות הישראלית. שלא לדבר על מנגנוני הכח שיש בהם ציניות כתגובה על משהו שמישהי שאלה אותי פעם. ואיך זה שיש אנשים שאינם הולכים לאוניברסיטה? שאלתי את עצמי ואין מענה. וידוע לי שחלק לא הגיעו. אבל באוניברסיטת תל אביב אלפי אנשים, עובדים וסטודנטים. וזה נפלא שיש כל כך הרבה. מאגר אנושי מבורך וחשוב ביותר. מחזק את מה שצריך לחזק. בתמונה, פרופסור גבריאל מוקד קורא בגליון 'עכשיו' שפרסמתי בו בביתו. על הכריכה ציור של אריה למדן.