החיים יותר טובים משהתחילה שנת הלימודים. האוניברסיטה מחזקת והחברים בקמפוס נפלאים. חוץ מזה ההרצאות מעניינות, ואפילו שרק התחילה השנה אני חושב כבר שהשנה אפילו יותר מעניינות מבשנה שעברה. רוב האנשים סביב מדברים פחות מבשנים קודמות, ובכל זאת ישנן שיחות מעניינות. יש לי תוכניות והוצאתי ספר שירים חדש בשם 'מוזיקה לעת מלחמה'. אכן כיף לראות שישנה הוצאה חדשה ממני, הכריכה והפנים, הכל מעניין. וכשאני קורא בספר אני מגלה שהוא יותר מעניין משחשבתי שהוא, וזה בעקבות הערה שקיבלתי אודות הכתיבה שלי. אני רוצה להספיק הרבה, ולפעמים נראה שאני מספיק לא מעט. העיר מלאה בהתחכחויות אפילו בסופרמרקט, אנשים חשים כלפי. לפעמים ישנם מפגשים נעימים מהמצופה. בפייסבוק אני כותב תגובות ולא תמיד עונים לי, וזאת למרות שטרחתי להתייחס ולשים לינק וכדומה. כך זה להיות איש מפורסם שמתעלמים ממנו לעתים מתוך הערצה ולעתים לא מהסיבה הזאת. ומתייחסים אלי הרבה בכל זאת. לפעמים היחס אהוב עלי ולעתים פחות. אבל בכל יום בימים האחרונים אני מרגיש קיים. ולעתים אנשים שמים לב בכתיבה שלי למשהו וזה עובר הלאה ואני אוהב את זה. אפילו אם כתבתי משהו שלילי וגם זה קורה. דרכו של אדם כותב היא דרך מעניינת וחשובה והאינטרנט מוסיף מימד חדש לגמרי לכל זה. אני מאוד אוהב שירה וגם פילוסופיה וביוגרפיות ועוד סוגות שאני קורה ומשקיע את הראש במחשבה עליהן. הספרים מארחים לי חברה כשאני למעלה וכשאני למטה הם גם קצת מרימים אותי. לעתים ספר יכול לקחת אותך גבוה. שמעתי היום בלייב להקת דיקסילנד אמריקאית, זה מכיוון שיש באוניברסיטה שלושה ימי ארצות הברית ורצו שנהנה, ואכן הסטודנטים שמחו וחייכו והיתה אווירה נפלאה וקסומה. וגם, אני מוקף באקדמאים. אנשים שמחוץ לאוניברסיטה מתנהגים אחרת ואני נסגר באוניברסיטה. לא נראה לי נכון סתם להסתובב בעיר ללא מעשה. עדיף להיות בדרל לאנשהו. למקום אכילה, לשתיה לקניית מצרך או לבית הכנסת. עם הגיל קוראים כל מני דברים, פיזיים רוחניים דברים בידע דברים ברגש דברים במשפחה, דברים בחברה דברים בדור שלך ובדורות אחרים. הדור הנוכחי אינו כמו קודמו. והמבוגרים נכנסים בצעירים כל הזמן, ללא ספק. הייתי רוצה שהצעירים יהיו יותר מודעים לזה ויגיבו באמירה כלשהי. אך נראה שעל רובם אהובה השתיקה.
אם כך, לעתים טקסט הוא התשובה הנכונה. וישנם כאלה שכותבים. יכול להיות שישנו כיום יותר ממש ברגעים אלו יותר קיום שפתי באינטרנט ובתוכנות מאשר באוטובוס בקפיטריה או בכיתת הלימוד. האהבה מרוויחה מהתרחקות השפה, וזאת למרות שהשפה אהובה עלי. ואני משתמש בה יותר מהישראלי הממוצע. כל הזמן כותב או חושב על ספרים וגם קורה משהו כל יום. מגיב באינטרנט, כותב שיר, קורא את מה שכתבתי. התרבות של טקסט יש אונליין ולא כולם חושבים באופן מאורגן מספיק אבל אולי בכל זאת יש איזה אירגון של המחשבה במסה העצומה הזאת של פוסטים וגילולים, צחוקים חדשות וגם הרצאות שירים מושרים בידי זמרים שיחות אגביות. פעם היו יותר שיחות אגביות לפי מה שאני זוכר. והאגביות נעשתה דבר פחות נפוץ מאז הטלפונים והמחשבים הניידים. הייתי רוצה שהאגביות תהיה יפהייפיה כמו בסרט אודות מפגש רומנטי של בחור ובחורה בתחנת הרכבת. דבר שקרה לי היום: ישבתי עם מישהי בזמן שאכלתי והיא כל כך התרגשה מתשומת הלב, מזמן כבר לא ראיתי התרגשות כזאת ממבט. והיא לא הפסיקה להסתכל עלי.
ממש כמו שהיו הבחורות בשנות התשעים, רומנטיות כאלה. ובכלל יש לה בן זוג שהלך לסדר משהו. אמרתי לה שלום והלכתי לכיוון אליו הייתי צריך לפנות. זהו. האם הבחורה הזאת תופיע שוב? אני זוכר שזכרתי אותה. כבר אמרו לי את שמה, כך קורה לי הרבה. אני פוגש אנשים והם ידועים לי משום שמישהו סיפר לי עליהם. אלו הם העניינים הבינאישיים שלי, הרגעיים בכל אופן. והאם העניינים הבינאישיים יכולים להיות טובים ללא התערבות חיצונית או פנימית של ציניות כלשהי ברקע או בעצם העניין? קשה להאמין בכך. הציניות פשטה על כל חלקה הכי תמימה וטובה במציאות הישראלית. שלא לדבר על מנגנוני הכח שיש בהם ציניות כתגובה על משהו שמישהי שאלה אותי פעם. ואיך זה שיש אנשים שאינם הולכים לאוניברסיטה? שאלתי את עצמי ואין מענה. וידוע לי שחלק לא הגיעו. אבל באוניברסיטת תל אביב אלפי אנשים, עובדים וסטודנטים. וזה נפלא שיש כל כך הרבה. מאגר אנושי מבורך וחשוב ביותר. מחזק את מה שצריך לחזק. בתמונה, פרופסור גבריאל מוקד קורא בגליון 'עכשיו' שפרסמתי בו בביתו. על הכריכה ציור של אריה למדן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה