טל סלוצקר

אני בבית הקפה, אבל לא ממש בו. יותר בחלל פנימי, אולי הייתי קורא לו נפשי. המוזיקה מכניסה אותי פנימה, למצב רוח. ויש פה מעט תנועה, ולמרות שהיא חיצונית לי משהו בה נתפש אצלי כפנימי. שתיתי קפוצ׳ינו והיה לי לא רע. רציתי שיחה עם אבל לא היה לי עם מי לדבר. תושבי העיר הזאת מעוד סגורים בתוך עצמם. מצאתי חבר אבל הוא חולה, ואין לו כוחות לדבר איתי מבלי להתלונן על מצבו. שוחחתי הבוקר בטלפון עם החבר מבאר שבע, התכנון להערב הוא קונצרט עם ההורים ובן דודי מדרגה שניה. בחוץ חם, אבל לא עד כדי כך שאי אפשר לצאת החוצה, הגעתי עד כאן.  אני זוכר עד כמה קשה ליצור קשר עם מישהו בעיר הזאת, היחסים פה בנויים על קניית סחורות. מעבר לזה כמעט ואין עם מי לדבר, נשאר להיות בקשר עם המשפחה, ואלו שישבו מולי עזבו כבר. הרהרתי בכך שהעיר הזאת אינה נותנת מספיק חומר לכתיבה, הרי לא קורה פה כמעט שום דבר. כיסא ושולחן, אלו דברים שנראו כל כך מופלאים פעם, והיום הם נראים פחות מדהימים מאשר אז. הגענו לעידן הדיגיטלי, מסכי טלפון, טאבלטים מחשבים וטלויזיות. האנשים בעיר הזאת אינם חושבים שחסר להם משהו מבחינת עניין אינטלקטואלי, מובן לי.  בעיר הגד...

בית הקפה מלא מחשבים ניידים ואנשים המשתמשים בהם. אלו שלצידי נשמעים כסטודנטים באוניברסיטה. הם מדברים באנגלית. בטח לומדים משהו מעניין. יש ביניהם שיחה ערנית. כתבתי הרגע שיר פה. היה מעניין, חוויה לכתוב באופן דיגיטלי, גם באותיות קטנות. המסך משנה את מראה הבלוג. אני יודע שבמחשב הוא נראה אחרת. יש לי הרבה קוראים לאחרונה. אם יש משהו שהוא הדבר הבא תעדכנו אותי. האווירה פה היום צעירה. שמחה ויופי. בחוץ אורשמש חם ומהביל אבל נעים. רציתי יום הרפתקני, קשה למצוא כזה בעיר הזאת. הבוקר חיברתי את הטלפון למיקרוסקופ עם מכשיר מיוחד, כיף לי שיש לי.  אני עונד את השעון הכסוף החדש שלי. כבר הספקתי לקרוא איזה עמוד של רומן. לפני כמה ימים סיימתי את ׳אחיינו של ויטגנשטיין׳, ספר שהיה חשוב לי לקרוא. יש בו שיגעון רפואה, פסיכיאטריה מוזיקה ועוד מכל טוב נפלא. המוזיקה המנגנת כאן היא מהילדות שלי, מתקופת בית הספר. ניגבתי את האף במפית ושתיתי את כוס האספרסו שיש בה בדיוק בכמות. הרגשתי איך במקומות רבים בעיר יש יותר מדי קפה בכוס. אני חושב שזה עושה לא טוב. דיברתי עם הסטודנטים שלימיני. הם אמרו שהספריה פתוחה באוניברסיטת העיר. אני חושב...

החיים האלה הם בעצם לחיות במקום סגור, אפילו כשאתה בחוץ. הוא חשב לעצמו. האם יגיע היום בו ארגיש את החופש המלא שלי? זה תלוי ברגעים בהם אחשוב על סארטר, איש החופש המוחלט.  בתמונה, ציור של ליאונרדו דה וינצ'י בלובר יוחנן המטביל

אז זהו, התעוררתי אבל לא ממש חשב אדגר. אני ער כבר כמה שעות ועוד אינני ערני ממש. אדגר חווה יום קשה, החברים אינם ממש מתעניינים בו כרגע. ישבתי מול המחשב והתבוננתי על האותיות רצות, ובפה לא הכי נעים. הפתקים מכסים את השולחן. הוא יודע שחם לו, אבל הוא חולה, הצטנן. היחסים בין בני האדם מקוצרים, עם מי יש לו יחסים משמעותיים. הוא חשב אם ללכת לישיבה אבל היה לו כבר מאוחר. בישיבה הליטאית הידע שלו הדהים אנשים יותר משהוא מדהים בכל מקום אחר. הוא שמע את התלמידים נדהמים ולא מאמינים למשמע אוזניהם. התלמיד שלו הכין לו כוס קפה בפעם שעברה, הוא הרגיש יותר טוב. חוץ ממנו כולם שם היו בשחור ולבן, הוא לבש מכנס חום בהיר וחולצה לבנה והיה לו גם שעון על היד.  האם הזמן ישתנה ככל שהוא יעבור? לראש הישיבה היה שעון קסיו של ארבעים שקלים, מפתיע כמה זול עולה שעון איכותי בימינו. אדגר לא רצה שעון מתקדם מהסוג שמעביר נתונים לטלפון. הוא ידע שאפשר לפרוץ לשם ולראות את הפרטים שהוא משאיר שם. הוא שתה כוס של משקה קר אבל רצה לשתות עוד משהו. לפעמים הוא חשב מזל שאין לי אח, ולעתים חבל שאין לי אחים. עבד לו כפסיכיאטר לאחרונה, השיחות היו מעניי...

אז אני קורא בספר פסיכיאטריה, וגם פוגש אותה מקולותיהם של בני אדם בשיחות. ואז מסתכל על סלייד במיקרוסקופ ומתרשם מההבדלים. בסלייד של התקף לב רואים כיצד הלב שוקם ואיפה, בזה של סרטן אפשר לראות גרעיני תא מוגדלים. אלו הבדלים פיזיולוגיים שאינם במה שמכונה מחלות פסיכיאטריות. שם מתייחסים לרגשות, אמונות, התנהגויות ועוד מאפיינים של תרבות. זה הבדל מכריע, פתולוגיה מול תרבות. וכמובן שצריך לצחצח ולדייק. כשאני מסתכל על סלייד גם שם התרבות מהווה עדשה דרכה אני מסתכל, מתי התא גדול מדי למשל. הרי יש פה נורמה שמעורבת. וגם איך הרבה מאוד אנשים מפספסים את ההיבטים הכל כך מעניינים האלו של הרפואה. אדגר שומע כל הזמן את עצותיהם, לשתות מים, קח תרופות.  אבל האנשים המדברים איתו אינם מתעניינים כלל באספקטים הרפואיים המקצועיים שמעניינים אותו ושמהווים את מרכז ההתעניינות האינטלקטואלית שלו בהווה. אחרי זה ציור ציורים עבור קירות נראה פחות חשוב מאשר קודם. והספר הזה שהוא קורא כרגע, כתבים על הרפואה מאת קנגילהם, כמה אנשים בארץ קראו אותו? הוא שוחח עם סטודנט לפילוסופיה לא מזמן וזה יעץ לו לקרוא מחברים שכבר תורגמו לעברית ושיותר אנשים...

היום אדגר חולה, הוא הצטנן. ולא הפסיק לדאוג לבריאותו, הוא נח עכשיו. ובחוץ הציפורים מצייצות כרגיל, ובבית, עניין. אבל קרן רחוקה עד מאוד ולא מתקשרת. הוא לא קיבל ממנה צלצול כבר זמן מה. ולמרות שהאור בחוץ יפה היה יפה ממנו. ולמרות שהוא התעורר מאוחר היה יכול לישון עוד. אבל היובש בפה, והרצון לשתות משהו הוציאו אותו ממיטתו. הוא גם שמע רעש של מטוס בשמיים.  בתמונה יופיו של הטבע

אז יש מצב להישאר ער ולו בהשפעת קפה. ואם קראתי כבר יותר מחצי מהספר שאני קורא עכשיו, האם התקדמתי במשהו? בכל מקרה בשעה זאת של הלילה אני מרגיש את העייפות אבל גם את מה שעוצר בעדי מללכת לשכב במיטה. העיר הזאת, היא משעממת ברמה האינטלקטואלית, ויחס עם זאת יש לי את כל מה שאני צריך בבית, את הספרים והמחברות. ולמרות שבני השיח שלי רחוקים אני ממשיך לקרוא ולגלות בספרים. יצא לי גם להשתתף במפגשים דיגיטליים באינטרנט עם וידאו.  לא על כולם ברכתי, אבל האחרון היה מוצלח. לפעמים שולחים לי הודעה חדשה, ואני עונה. והנה הלילה נפרש מולי כמו מסך כהה מעברו השני של החלון המשקף את האורות שבפנים החדר. ואני שולח את דברי הישר אל הקוראים שמתייחסים לפוסטים שלי. צרו עמי קשר. תנו לאינטרנט להיות ההזדמנות שלכם לכתוב לי הודעה ולקבל תשובה. לא תמיד אנחנו לבד, למשל כשאני עם הוריי. צפיתי עם אבא שלי בסרט אודות אליפות העולם בכדורגל והניצחון של נבחרת ברזיל בשנת 1994.  כן, זה היה זמן להיות עם אבי ולשמוע את מה שהוא אומר ולהשאיר אותו ער לקראת סוף הסרט. ולא היתה איזו בחורה שהפריעה לנו וגם אמא שלי נשארה בחדר אחר. ולאחר מכן מצאתי את ...

עושה תוכניות ליצירה דיגיטלית, ומקוה שהספרות לא תיזנח מאחור. רוצה לפרסם ספר, אבל לא ברור מתי הוא יצא לאור. האקדוחן הזקן מת, זה בטוח. ולא בטוח שיש לנו עולם הבא לשאוף אליו, הוא חשב שאין כזה. מה שמושך אותי בדת זה התפילות. כגוף ידע האוניברסיטה נראית לי אמינה יותר. יחסים בין בני אדם זו בעיה, מתכוון עם כאלה שאני יותר קרוב אליהם. במוסדות הדת יש ריחוק מסויים שלי מהם או שלהם ממני, הכל אחרת כבר לא כמו שהיה היה יותר טוב ובהרבה דברים. אבל לא היה יותר קל ולא היו פחות בעיות למעשה, חשבתי אם ללכת לבר.  נותנים לי צ'ייסרים בחינם בבר. את המאכלים אהבתי, וגם את החיבוק. שמעתי בעיר הגדולה שלא זוכרים לנו את הבלוגים, מה לעשות. אולי בכל זאת יזכרו? הרי יש כל כך הרבה מבקרים, וגם אני זוכר כמה בלוגים שביקרתי בהם. האם יזכרו אותי?  או שיום אחד ישכחו לגמרי. ואולי יזכרו בי מחדש אחרי תקופה של שיכחה. מי יודע מה יקרה אחרי שאחיה.  לא היו הרבה מספרים אליהם אפשר להתקשר אבל יש במה להתעסק, כרגע קורא את 'אחיינו של ויטגנשטיין' ספר שווה ומעניין. לא כל אחד דואג להתייחס לספרות בתקופתנו. חלקנו מתייחסים בכל זאת, אפילו שה...

אדגר יושב בבית הקפה בכיכר רבין. ממנו נשקף גן שמזכיר ציור של לוסיאן פרויד בצמחים המוזרים שבו. זה מעלה בתודעתו את הספר ׳הבחילה׳ מאת ז׳אן פול סארטר שקרא במלואו וסיים לא מזמן. ליבוביץ׳ דיבר איתו בטלפון היום, אבל רק לרגעים ספורים. בקרוב תהיה השקת ספר, הרי זה זאת גם חנות ספרים. כאן פגש משוררים ופרוזאיקנים והיה מעניין, העביר פה שעות רבות. מישהי שהוא מכיר עובדת פה ונתנה לו לאכול מעט מהאוכל שלה, הוא נהנה.  כבר התיישבה אישה מבוגרת מול הספרים, זה סימן שהאירוע מתקרב בצעדי ענק, הוא מתכנן שלא להשתתף בו אבל להיות בחנות. היא לקחה בידה בקבוק קוקה קולה ריק שאספה מאחד הלקוחות שנהנו פה בזמן האחרון, ממש בדקות אלו. כמה מפגשים חשובים היו לו כאן. הפרופסור לא הגיע לכאן אבל תמיד היה מבקר פה בדרך לביתו. אדגר היה רגוע מדי, הוא רצה להרגיש את המתח שהרגיש כשקרא בספרים, אך את זה עשה בביתו. בעלת המקום היתה שמחה, היא דיברה עם הברמן וחייכה.  אישה מבוגרת מן הפינה חייכה אליו ואז ביקשה מן העובדת חשבון. האישה בפינה קיבלה מבעלת הבית ספר של רסלינג ואדגר מיד התעניין. העובדת עברה בחזרה לעיר הגדולה אחרי שחיה תקופה בעירו...

יושב בבית אריאלה בין אנשים שיושבים מול מכשירים דיגיטליים, מחשבים ניידים. אני באייפד שלי שמולי. כמה שונה החוויה מאשר כשישבנו כאן מול ספרים, הייתי יושב מול ספר. אבל כרגע, האולמות בשיפוצים. ובכל מקרה הבאתי איתי את הטאבלט אז אשתמש בו. אני יודע שאתם קוראים משום שהבלוג עבר את שיא הצפיות לתקופה בחודש שעבר. בבית אריאלה האווירה היא של עבודה ולמרות השלווה שמשתררת כאן יש פה מעט מתח, אבל זה בסדר. ואולי זה האספרסו ששתיתי קודם לפני זמן קצר. רוב הצפיות שלי מגיעות מארצות הברית ואחר כך ישראל ואז סינגפור. אלו שלושת המקומות הראשונים בכל הזמנים עד כה. סינגפורים יקרים, האם תספרו לי מה מעניין אתכם בבלוג. פה יש מדרגות ואור, אולמות מאוכלסים ומרחבי קפיטריה. והרבה צעירים וזקנות וגם מעט זקנים. מישהו שאני פוגש פה יגיע עוד כשלושת רבעי שעה, ואני מתכוון לבקר היום עם מי שקבעתי איתו (אדם אחר) במוזיאון תל אביב לאמנות שפתוח היום. יש יותר חשיפה במדיה הדיגיטלית מאשר במדיום המודפס עבורי. ואני כותב עבורכם פה גם כדי לעדכן וכדי לעניין אתכם במה שקורה לי וסביבי. ביקרתי בארצות הברית פעמיים וביקורים נעימים היו לי. אנשים סביבי חוש...

ישבתי בינות הבניינים וחשבתי על מה שקרה אבל לא שמעתי שוב את מפל המים מרשרש לידי השמש היתה חזקה היום, החום כביר וקופח במאוד מאוד ממה עשויים מפלי הזמן המפילים עלינו מכות האם כל רגע בנוי מאוד רגעים או שאנו במשך המתמשך. לא הפסקתי לטייל בינות לבנייני העיר הזאת, שמעתי כיצד רגעים של שלווה מביאים רכב לנסוע בקרבת מקום. בתמונה בית שצולם בוייטנאם

הרגשתי אחרת היום, ולא בגלל שקיבלתי הביתה משהו שלא היה ספציפית ביום הזה, הרי היום שבת. קיבלתי את בשורת מותו של גבריאל מוקד אתמול, ואפילו עשיתי מספר טלפונים עם חברים. הקלחת העירונית הצינית הזאת מילאה את אויר העיר שלי. ומזג האוויר אתמול היה ממש מושלם. והנה, קצת חם יותר, אך יש רוח נעימה בכל מקום. השכן למטה הסתובב עם קעקוע של ממנטו מורי על בטנו. הבחורות בעיר הזאת מנתבות דרכן ציניות של הזיקנה. הבנתי כבר את שיש להבין. זה מתחדד ככל שאני מתרחק ממוקד היחסים. עם זאת הייתי רוצה שידברו על ספרי יותר. ואכן, אלו קיבלו את מקומם הראוי על מדף הספרייה הלאומית ובספריות נוספות כולל בארצות הברית. אחרי גבריאל הבטן מרגישה אחרת. גם לו היו תחושות בבטן לאורך חייו. הלווייתו עוד לא התקיימה. כל חייו היה קרוב לכותבים המעולים ביותר בספרות העברית וגם להרבה נוספים שבהם ראה כישרונות שראוי לתת להם יחס בכתב העת 'עכשיו' שנחתם לפני כמה שנים. עם מותו של המוקד הפסיק לצאת כתב העת שלו כנראה, אף על פי שהעביר לנו עבודה לעשות. את חייו כתבתי בקבצים אותם הכתיב לי למחשבי הנייד במשך פגישות רבות. הוא כתב את הכל על הנייר ואני...

הוא התעורר לאט, שתה כוס קפה. היום היה יום כמו כל הימים. הוא היה יכול לנסוע לאנשהו השבוע, כמו שנסע לפארק הירקון כדי לפגוש את היפנית, אכן נסע. אבל רצה להישאר בעיר בה גר, למרות שלא היתה בה התרחשות מיוחדת. היום חג השבועות, והוא לא עשה דבר כדי לציין את החג. בחלום לפני שהתעורר חלם שהוא פסיכולוג לאישה זקנה, ושהיא רוצה סיסמא שלו ממכשיר דיגיטלי. לפני כן חלם שהוא כותב מחזה בבית קפה קיוסק ושאומרים לו שאסור לו לקרוא למחזה על שם בית הקפה. בחלומו הקודם חלם שקרח נוגע בידו וקר לו וחבר שלו חושב שלא קר לו למרות זאת. רמי ליבוביץ' היה מדוכא, הוא לא התחיל נושאי שיחה ותשובותיו לאדגר היו קצרות מדי.  בתמונה, הטבע בליטא  

החוויה הזאת של להתעורר אל תוך היום ולרצות לחזור לישון. ובנוסף, עונות השנה של ויוואלדי מנגנת ברקע. הייתי רוצה שהדברים יהיו אחרת, שיהיו הרבה שכנים לדבר איתם, אבל יש כמה בלבד. וחוץ מזה טוב היות האדם לבדו. אני מוקיר את הרגעים שלי לבד, בהם אינני נתון להתקפת תושבי העיר, חלקם יותר טובים מאחרים לא כולם אותו הדבר. רמי ליבוביץ' מאושפז כרגע במחלקה פסיכיאטרית. הייתי בקשר טלפוני איתו.  הוא אומר דברים הגיוניים. האור בחוץ חודר אל תוך הדירה. ולמעלה בונים, והאם זה טוב. זה אומר שתכף תהיה שם דירה במצב כמעט חדש. אולי עלי להתכונן ליום הזה ולא לשבת לכתוב, ובכל זאת הכתיבה טובה. הרמקול שאבא קנה לי מוציא מתוכו צלילי באס מצויינים, אבל הקטע שאני מקשיב לו נשמע מבוצע על ידי מחשב ולא בידי נגנים חיים. העברתי לסימפוניה מספר 9 של בטהובן, היכן שניתן לראות נגנים. זה יותר אמין בשבילי.  הקונטרבאסים היפים האלה, ידעתי שאני יכול לדבר עם אבא שלי על דברים כאלה. הוא בכלל היה בעיר בשם צ'אנגשה בסין ואמא היא היתה בליטא. כולם היו איפשהו, רק אני בביתי השקט. רציתי לשוחח עם אנשים באפליקציה אבל עלי לכתוב. היום אני חי בשביל לכת...

לא רציתי לצאת מהבית, זאת האמת. ובכלל הייתי עייף מכדי לעשות משהו משמעותי, אפילו כתבתי מתוך עייפות. והקפה ששתיתי לא עזר לי מספיק, אפילו שזה היה קפה עם הל וחלב שאני פיתחתי. לא שמעתי על מישהו נוסף ששותה כזה, חשבתי שהמצאתי אותו. קרן היתה רחוקה מדי ממני מכדי שאתייחס כל הזמן. היא לא התקשרה ובכלל לא אהבה שיחות טלפון. והקוראים ששוחחתי איתם קראו אותי יותר בפייסבוק מאשר בבלוג, כן, כנראה שהבלוג שלי מיועד לחשיפה לחוץ לארץ יותר מאשר לישראל בסופו של דבר. אני מתכוון לכך ביחס לסטטיסטיקות. ורציתי להתארגן, לא שלא רציתי. אבל המיטה קראה לי והתחשק לי להתאחד איתה. ולכן אלך עכשיו לישון.  בתמונה הטבע בליטא 

מחללים אותי כל הזמן חשב לעצמו אדגר בעודו יושב בביתו וכותב. חיי אינם כפי שרציתי שיהיו, אך הם נעימים. אין לי מספיק שיחות ארוכות בשפת האם שלי, העברית. דוברי שפתי נטשו אותי ופוגשים אותי רק כתושבי העיר ובשיחות מרחוק דרך הטלפון הסלולרי או המחשב. קרן לא השאירה הודעה באותו בוקר, הוא ידע זאת ולא טרח לכתוב לה. כנראה שאיננה מעוניינת חשב לעצמו. היא וודאי מסתדרת היטב, הרי יש לה עבודה ומשפחה. ועם זאת דאג לה.  רמי ליבוביץ' לא היה זמין היום בטלפון כפי שאי אפשר היה להשיגו אתמול בערב, רק שהפעם, נלקח המספר הסלולרי שלו לתיקון. הזקנה המכשפה סגרה את החלון בפניו, היא וודאי רוקחת משהו נגד תושבי העיר. כך שאדגר היקר ישב לו בביתו ולא יצא ממנו מאז אתמול, וכך טוב לו. הוא איננו רוצה את הקלחת בעת הזאת. בסטטיסטיקות ראה שקוראים אותו בסינגפור, כמה מעניין חשב לעצמו, מדינה כה רחוקה ועדיין יש קוראים. הוא ראה מולו את שיפוצי הבניין, עשו חורים בתיקרה וודאי התקינו מנורה פשוטה לתקרת אחד החדרים. אימו היתה כבר בליטא, בדרך לאחת מעריה הפחות מרכזיות מוילנה או קובנה.  והוא התעניין בספרים אך לא פחות מכך במכשירים הדיגיטליים ש...

 היום היה יום המנוחה, ולא יצאתי לבית הכנסת. האם החיים כל כך צפויים שוב? לא כל כך. חיי נעשו מעניינים יותר לאחרונה, והכוונה לחיים בעיר הזאת. חוץ מזה, משתמש יותר בטכנולוגיות מאשר קודם. יש לי במה להתעסק כשאני לבד ברמת הטכנולוגיה. אולי זה מה ששם את המדינה שלנו על מסלול הנחשקות הבינלאומי.  ובכל זאת, מהם החיים אם לא האהבה והשינאה הרוחשות במציאות וברשת, בו זמנית ובניפרד. אלו הם כמובן לא שני הפכים. קרן רחוקה, היא עושה את סוף השבוע עם משפחתה. ואילו יעל איננה בנמצא. רמי ליבוביץ, סובל הרבה, הוא חי חיים של סבל נוראי. הוא מקווה להתאושש כפי שהבנתי, להישתקם. אדגר יושב בתוכי וכותב, הוא שמו של סובייקט שיוצר בכתביי.  הרבה מאוד מילים נעלמות מין המסכים, האם נעלמו כמעט לגמריי? היום אדגר אכל ארוחת פופקורן בטעם חמאה, כמה טעים זה היה. והשמש בדיוק שוקעת מן האופק ההוא בכיוון מערב. החיים נוחים כשאתה נמצא בין ארבע קירותיו של הבית הלבן, ביקרתי שם וראיתי שם גיטרה חשמלית מונחת ליד החלון. אילו זמנים היו לי שם, כזאת תקופה משגעת. קרן איננה נוסעת עם הוריי, למעשה היא מעולם לא פגשה אותם. ורמי ליבוביץ' לא פגש ...

יש פה הרבה יחס הייתי אומר. ולו יחס שבקריאה. אני רואה שאתם מתעניינים, זה טוב. אולי תשאירו לי איזו תגובה בכתב? יכול להיות נאה מצידכם קוראים שלי. בקרוב אהיה לבד לשלושה שבועות. המצב משתנה מחודש לזה שאחריו. זה כבר סוג של תחילתו של מעגל. שיחות באפליקציה לא תמיד מניבות את התוצאות שאני רוצה להניב. כל אחד פה עסוק בשלו ונפגשים על הדרך, חוץ מאנשי הדת שמגייסים. זה כל הזמן החילוניות מול הדתיות, העבודה וחיי הכושר והתקשורת מול המסורת המצוות ההלכות והיחס הדתי. רציתם לדעת איך אצלי? הנה סיפרתי לכם. קורא בספרה של הדס מזרחי שיצא לאור לא מזמן, ספר מעניין. יוצאות משם הרבה מחשבות שהיא לא סיפרה בעל פה שיש לה.  הספרות מוציאה את זה מהן. אני מתעניין במה שהיא חשבה, אחרי הכל היא היתה אדם מיוחד ומעניין. בבית הקפה קפה כתיבה קריאה והולך משם. לא נשאר לשעות רבות, התנאים אינם כמו שהיו בעיר ההיא שנשארתי בתחומה. מעניין שהאנשים הקרובים אינם משקיעים המון זמן מוצהר בקריאה. כשהם קוראים הם אינם מגיבים ישירות. אולי זה לא תמיד העניין, לפעמים יוצא כן לקבל תגובה ישירה. כתבתי מאמר אבל חושב האם אני רוצה לפרסם אותו בכלל.  הו...

היום שוב חשבו שאני עולה חדש. כמה פעמים זה כבר קרה לי, הפעם לא בפני אלא בזמן שהסתובבתי, ממרחק. לא נעים לי מהאנשים האלה, הם חיים דברים לא נכונים. המוכרת חייכה כשהיא חשבה שאני עליתי, לא היה לי נעים להיות שם. מתי אנשים יכירו בי בזכות מי שאני? זה קורה רק לפעמים. למרות שאני תמיד אותו האדם היחס אלי משתנה משניה לבאה אחריה במובן מסויים. אני יוצא ומייד היחס משתנה, פוגש את האנשים הקרובים לי והנה יחס שונה עוד פעם.  לכן פילוסופיה כמו זו של סארטר קרובה לי, אף על פי שזה לא מה שהוא כתב, זה קשור במחשבותיו משום שזה מזכיר את החשיבה שלו בתחום השתנות האופי בעקבות בחירת מקצוע חדש של האדם. רציתי לעסוק כל הזמן בתכנים אך האנשים סביבי אינם עסוקים בתוכן רוב הזמן. אפילו בחנויות ממש לא מוכרים עיתונים ברובן. מה לעשות, זה מה שיש. ורמיזות, למשל את השלישי הוא שכח. אני מבין מה רומזים ולא אוהב את זה. רוב המתעניינים בי נמצאים בארצות הברית הנפלאה, שם יש יותר קוראים. הלוואי ואדע מי הם. וודאי אחד יצוץ מתישהו ברשת או באפליקציה. כבר קרה ששוחחתי עם אנשים משם שהתעניינו בי.  זה מעניין. אני אוהב את ארצות הברית ניתן לומר,...

אז כל זה נראה לי טירוף מוחלט, בעיקר המשתמשים באפליציית השיחות. אבל בנוסף, לא פחות מכך, מצב התרבות במדינה. ולא מפליא אותי שהמדינה שלנו איננה המדינה הכי קוראת בעולם. ארצות הברית מבינים בזה יותר ככל הנראה, אני מתכוון לפי אחוז הקוראים, חשב אדגר. היום הוא הותקף אישית בישומון, דבר לא מפליא בכלל. הרי בנוסף לאנטישמיות גם הישראלים תוקפנים לא קטנים. קרן היתה רחוקה, וודאי בשעה כזאת של הלילה. הוא לא רצה לשוחח עם הדמויות התוקפניות האלו והתגעגע לשפיות שלה. היא גם לא ציפתה ממנו לעשות צעדים דרסטיים בשום דבר, והיא שמרה שבת. ברגעים כאלה הוא רצה לכתוב, כדי להחזיר לעצמו אולי את התחושה שאבדה כשהתקיפו אותו המטורפות האלו.  גם יעל נראתה לו מטורפת לגמרי, הוא קרה מתוך ספרה שהיה מלא בפנטזיות חולניות ולא רצה אף לחזור לקרוא בו כרגע ולכן הניח אותו בצד. אדגר היה מלא בתחושות שלא היו להן שמות. והדיבור ביישומון כשלא רואים את הפנים של הדוברות לא היה נעים לא, גם את פני הדוברים לא ראו שם. מה שראה תחת המיקרוסקופ הדהים את האנשים שהוא דיבר איתם. והבחורות חקרו אותו חקור ושאול והוא הרגיש מוטרד על ידן. האם יעזבו אותו בשקט?...

הוא התעורר בהדרגה, היום הזה הכה בו, והוא הרגיש רדום לזמן רב. לא שהיה מה לעשות בעיר הזאת, היא היתה ריקה ולתושבים לא היה איכפת מהדברים שעניינו אותו. חבריו לא נהגו לשוחח בטלפון הרבה ולכן נשאר הוא ועיסוקיו שכללו גם גלישה באינטרנט אך גם דברים בונים יותר כמו קריאה וכתיבה. הוא הסתכל מספיק במיקרוסקופ, כך הרגיש. אביו ואימו היו עסוקים ולא התפנו לענות לו, וקרן היתה רחוקה גיאוגרפית כפי שלא רצתה לשוחח. עם זאת ענתה להודעות הכתובות ממנו. הוא חשב מה לעשות עם היום אחרי השיעור של חב"ד בו השתתף דרך המסך.  הרבה אקשן לא היה כאן, הוא היה מודע לזה. ובעוד הציפורים שרות התיישב לכתוב. כמה יותר מהנה היה היום אתמול עם קרן בו טיילו להם בים ואכלו במסעדות שעל שפתו. הוא חשב בעודו כותב, האם ביקשתי יותר מדי? אולי ההזדמנות שלי חלפה. התלמיד שלו לא ענה בטלפון. זהו יום חם ושמשי ולא נשמע צלצול בדלת. עוד לפני כמה ימים צפה עם אביו בנטפליקס בסידרה היטלר והנאצים וחזה בשיגעון הגדלות של הצורר על פני המסך. כעת חיכה להזדמנות הבאה לצפות עם אביו שהתעניין במעט דברים, אך במה שהופיע על המסך התעניין ועוד איך.  היה ברקע רעש צורמנ...

בעודי מאזין לרד הוט צ'ילי פפרז אני חושב על לכתוב לכם משהו, וכותב את זה כדי לתקשר עמכם. התקשורת בטלפון עברה משיחות לרוב לשיחות באפליקציה, הייתי שם היום קרוב לשעה. בנוסף, הסתובבתי בעיר וקניתי מספר דברים שאני צריך. הספקתי לעבור בסינמטק אבל שם היה רק סרט אימה ולא רציתי לצפות בו. עכשיו חשוך בחוץ, אבל מעניין יותר מאשר כשקמתי. ישנתי הרבה יחסית, והספקתי לקרוא לפני שכתבתי לכם פה. קראתי את ספרו של טראמפ בהוצאת סלע מאיר, מתוך ההקדמה. רציתי לא לקרוא היום ובכל זאת מצאתי את עצמי קורא משהו עדכני. האם החיים האלה מובילים אותי לאן שאני רוצה, או שאני מגיע למקומות שלא חשבתי שאהיה בהם, או שאולי מצטמצמות לי האופציות, לא נראה לי. אני חושב אם כבר שאני נמצא במקום יותר רצוי יחסית לעיר שאני נמצא בה. פה הדברים קורים לחצי שניה, לרוב אינם נמשכים זמן רב. התושבים פה אומרים משהו ולאחר מכן לא אומרים את זה יותר.   בתמונה דוכן בגיאנה 

 היום הייתי בהפגנה של חוזרים בתבונה מול דוכן של חב"ד. היה מעניין. המוחים חילקו עלונים ורצו לשכנע עוברים ושבים בצידקת דרכם והחב"דים הניחו תפילין לאנשים שרצו וניגשו. שני הצדדים נראו לי משוגעים, אלו חיים חוקים שאינם כתובים באף ספר (אין חוק כתוב שחייבים להתלבש רק בשחור ולבן כל הזמן וישנם עוד חוקים כאלה) ואלו מושפעים מתנועות חברתיות שוליות שמביעות עניין במדינה ובעם שלנו, עניין שאיננו תמיד רצוי בהתחשב בתוצאות ההשפעות האלו. מה שבטוח שלרגע שהייתי בו שם נוכחתי באקטיביות משני הצדדים. אתר האינטרנט של האירגון החילוני מלא במסרים מעניינים ובהחלט מושך וחב"ד כמובן ידועה בהשפעתה ובסניפים הרבים שלה בכל רבי העולם. התנועה הדתית איננה מפלגה בכנסת כפי שידוע לכם ואילו מהצד החילוני ניכר קשר ישיר למפלגת הדמוקרטים שמופיעה ברשת ובטלויזיה. מה עושים עם כל המתח שיש פה, כיצד מרגיעים את שני הצדדים. לעתים להיות בעמדת מתבונן זה הדבר הנכון. תנו לזמן לעשות את שלו אבל תלחצו על הכפתורים שיש ללחוץ עליהם במטרה להפעיל את זרימת העניינים בכיוון של התפתחות. לאחרונה קראתי צ'כוב ואחרי שיחה היום אודות סיפורו בשם ...

 אם הבנת את שיש להבין במחשבות שלך אז התפתחת מבחינת המחשבה וזה קורה לך בפואטיקה ואפילו אם תרצה דבר נוסף תגלה שהכל עוד יקרה וקורה

סע בהר תן לזמנים לדבר הכל עוד יהיה יותר טוב עוד יהיה ממש טוב מאוד אל תדאג ממש היא אמרה אתה עוד תהיה משהו מוצלח כבר אתה, עושה את זה עד הסוף כל הכבוד לך ממש אמרו לך אז בזמנים ההם עכשיו אתה חי יותר בשלום עם חייך החברתיים שם בבר כשהזמנת מנת ניוקי עננים ואפילו יצאת עם קרן שממש נתנה לך להרגיש את מה שהרגשת כלפיה האם הזמן מזמן גם רגשות יותר מורכבים או שהכל פה לאומיות אתה אכן מרגיש רגשות של רכיבים אטומיים של תודעה וחי מצויין  ואפילו אם היו לך עוד אלף דרכים להימלט היית נשאר  תן לעצמך להרגיש שייך אפילו יותר מקצת תצייר עם השורות את השמפנייה כמה פעמים אנשים השתנו איפה היית כשנהננו אנחנו עוד שם מצליחים איתך בתמונה ציור מאיטליה

התעורר בבת אחת ומיד ניגש לטלפון שעבד לאורך זמן רב. ואז, לפתע הטלפון צלצל שוב. היה זה רמי ליבוביץ' ששוחח איתו על היסטוריון אודותיו שוחחו הוא וקרן. רמי אמר לאחר שיחה של מספר דקות שיחזור אליו ואז ניתק אדגר את השיחה. הוא כמובן רצה לשוחח בטלפון אך אורח הרוח הישראלי קצר תשומת הלב השפיע עליו. אכן מסובך, הוא חשב לעצמו וקיווה לקרוא איזה ספר, אך היה עסוק במלאכת הכתיבה וקרא את מה שכתב ולא את הספרים האחרים שחיכו בסבלנות לפעם אחרת. הוא צחצח את שיניו והרגיש את השפעת הכתיבה על תחושת הזמן שלו. הייתי רוצה להרגיש כך, ובכלל גם קריאת ספר השפיעה על זה.  הוא קרא את ההקדמה כבר ולמרות שהימים האחרונים היו קשים האור היה יפה גם אם מוקדם מדי עבורו והיתה זו כמעט השעה ארבע אחר הצהריים. על השולחן תמונת המשפחה שלו, והקריסטל מעביר את האור דרכו באופן נעים ומרומז יחסית. כולם נראו טוב בתמונה ואדגר ידע שזהו רגע שלא יחזור, שלעולם הם נראו טוב יותר באותו הזמן לעומת ההתבגרות ההולכת ותופשת את כולם. ובכלל העדיף את מראיהם של אנשים צעירים, ולמה שלא יעדיף. רמי הציע לו הצעה ואדגר מוכן להצעות שיקדמו את מהלך העניינים כעת. ברקע נש...

הוא ידע שהשנאה איננה מקיפה את מה שאהבה ידעה להקיף. שעליו להתמודד עם החיים ושחבריו פועלים כעת מעט וממרחק. היה לאדגר בעיקר עם מי לשוחח דרך הטלפון ובהודעות, לא הרבה יותר מזה. הוא היה קרוב להוריו וקרן לא שלחה הודעה אחת היום. רמי ליבוביץ' דיבר אך מעט בשיחותיהם ורק כשאדגר רצה שיעשה כך באופן מכוון. הוא לא שמר לאדגר אנרגיות אך המכשירים הדיגיטליים כן עשו זאת. רוב קוראיו של אדגר וויאר הגיעו מארצות הברית לדפיו באינטרנט. הוא שמר את הכתיבה לרצפי מחשבה בלילות, במשך הימים היה עסוק בכתיבתם של אחרים. את השינאה שלא רצה בליבו קיבל מאביו וממשפחתו. הוא לא אהב לשנוא וקיווה שלא להרגיש את הרגש הזה יותר. ואכן, כשאביו הפסיק להשפיע עליו בכיוון הזה התפוגגה מעט השינאה מליבו ואביו חזר להראות כלפיו רגשות אהבה כשכל זה די נמוג, ולמרות זאת את השינאה הרגיש לרגע קט לאחר מכן ואף שכח כלפי מה, אה כן, היה זה כותב אנגלי מן המאה שעברה שניסו להשפיע עליו לשנאו.  אך לאחר קריאה בכתביו שב להרגיש את זרימת השפה המקוטעת שבכתבי המשורר ונתקל שוב במילים המיוחדות שבשיריו. אכן זה לא היה הרגע לקרוא אותו בכל פעם בו הרגש חזר, ורגש זה הפרי...

 לכתוב תוך עייפות בעוד הטלפון נטען. מתוך דחיפות למלא את זרם המחשבה באותיות. לכתוב מתוך רצון לתקשר עם החוץ של החדר. לכתוב כדי להעביר מסרים לקוראים שלי, או בלי מסרים. כדי להיות בזרם הכתיבה ולא רק צריכת המידע אונליין. הקוראים שלי לרוב אינם משאירים סימנים. כל המקום מוקדש לסימנים שלי. השארתי אותם כדי שיקראו, ואכן קוראים אותם, במיוחד כשאני מעדכן. הבלוג שלי שיש בו הכי הרבה ביקורים הגיע כבר לפי שניים ביקורים ממה שיש כאן, ויש פה הרבה. והנה פרסמתי מאמר חדש ביקום תרבות על גלריה רוטשילד אמנות, האמנים אינם רוצים להראות שזה חשוב להם.  לא הגיעה בינתיים תגובה מהגלריה אלי, לא שהיו הכי נחמדים אלי בכלל לאחרונה מכיוון האמנים. היתה לחיצת יד באיזה רחוב בתל אביב, אבל מה, זה קצת כבוד. כתבתי לאחרונה יותר פרוזה משירים, אבל זה טוב. אני מרוצה שיש התפתחויות בכתיבה שלי. רציתי להביא את עצמי לידי כתיבה יותר מאשר לקריאה אבל קראתי המון, יותר מדי. אני רווי. רוצה הפסקה מקריאת ספרים. הסתכלתי במיקרוסקופ, מעניין. הכתיבה תופשת את הזמן יותר מאשר את הזמן המיידי, יש בה תפישת זמן שכוללת טווח מסויים של זמנים בטקסט. אבל ה...

 הכי הרבה קוראים יש לי מארצות הברית ומישראל, חשב אדגר לעצמו. אבל יותר קוראים נמצאים בארצות הברית. אתה הקורא טקסט זה, האם חשבת פעם על הקוראים? לפעמים אדגר כתב עליהם, הספרות מתבוננת בעצמה. קרן נשמעה מעט עצובה כששוחחה איתו על אמנות. הוא חשב, הנה השיחה הישנה. התיאוריות זהות לאלו שדיבר בהן לפני שש שנים, אין עדכון בינתיים. הוא התרחק מדי פעם מהמיקרוסקופ ומדגמים האנטומיים, אלו היו יכולים להיות גם מעייפים. בכל מקרה לא נתנו לו אנרגיה כמו שנתן לו הציור לפני שנים כשצייר מדי יום. הוא לא רצה עדיין ללכת למיטה אך כבר היה מעוייף במידה מסויימת, ואולי משום שרצה לכתוב ולקרוא באותו היום וכך כבר עשה בערב זה. הוא קרא את ספר ההיסטוריה של הרפואה שהיה ברשותו שפורסם בעברית, ואלו רגעים חשובים עבורו. אולי יעל היתה בעצם שובבה? הוא חושב כך אחרי קריאה באחד מסיפוריה.  הדברים שהיא כתבה היו חשובים לו אך היתה בהם נוכחות מותה, היא היתה חיה אחרי מותה במידה מסויימת משום שנוכחותה הספרותית נשארה ואף יצא לה ספר חדש לפני זמן קצר. אביו של אדגר וודאי צפה בחדשות באותו הזמן, הוא נהג להיות מקורקע אל המסך. רמי ליבוביץ' שוחח ...

אז הלילה הסתכל אדגר במיקרוסקופ שלו, והוא ראה שם הגדלה של סחוס ושל גבעול חמניה וגם של פטריית פניציליום. האם זה כל מה שקרה שם? לא. היו לו מחשבות והבנות. למשל הוא ראה שהפניציליום מורכב אבל לא יוצאת ממנו תודעה בניגוד לבני האדם. קרן היתה רחוקה משם, היא לא הגיעה לבקר. הוא גלש באינטרנט אחרי האזעקה ועידכן את הבלוג שלו בלינקים למתעניינים בו. כבר הרבה זמן שלא עידכן את הבלוג קודם לכן. מהם הדברים שגורמים לך להרגיש חי? בשבילו היתה זאת קריאת שיריה של סילביה פלאת', משהו בהם גרם לו להרגיש. והוא כבר הרגיש גם בעוצמות חזקות יותר בחייו, אבל זו מידת ההרגשה שהיתה לו הפעם. נכון לו עוד מסע בהמשך למסע שהוא היה בו עכשיו. והוא לא הרגיש בר מזל במיוחד הפעם. אדגר רצה להיות רחוק מכל מה שמתרחש במדינה הזאת. מכל המלחמה שמתרחשת כאן ומהתושבים כהי העניין שלא התעניינו בשום דבר. לא היה לו עם מי לשוחח קרוב לשעה ארבע לפנות בוקר. הוא ידע שהדוגמיות סגורות בתוך הקופסאות שלהן ואינן מתפשטות בדירה שלו ובכל הבניין אבל משהו בהן נראה כמתפתח למרות שהיו מתות כבר. הוא חשב על המוות בחיים או על החיים מתים. רצה להתקשר למישהו אך למי יתקש...

לאחרונה יוצא לו לפגוש אנשים שאינם קוראים ספרים. אדגר ידע שזה משהו שלא כל כך הכיר קודם, כשחי בעיר הגדולה. המפגש איתם הוא עם אנשים שלא נחשפו לתוכן הספרים שחשובים לו ביותר. הם היו על פי מאיר ויזלטיר אנאלפאבתים למעשה. לפי ויזלטיר מי שאינו קורא ספרים גם אם הוא יודע לקרוא הוא למעשה אנלפאבית. הוא ביקר בבית הוריו, אביו היה הרבה במטבח ואמו יותר בחלקה השני של הדירה שלהם. רמי ליבוביץ' שלח לו מאמר באימייל, הוא קרא אותו וענה תשובה עליה קיבל מרמי תודה באימייל חוזר. ביום הזה היו סירנות ופיצוצים של פצצות. המלחמה טרם הסתיימה, ונראה היה שתימשך לנצח. קרן היתה עייפה ולא היתה לה המון אנרגיש לשוחח עמו. הוא הרגיש את ההבדלים בינה לבין יעל שהיא לא החליפה. הוא חווה את התענוג שהרגיש לפעמים כשקרא שירים מספרים אך לא באותו יום. היום קרא טקסטים שנכתבו לצורך הפרוייקט של אביו שהתרכז או בפרוייקטים שלו או בחדשות או בכדורגל, אהד את ריאל מדריד ואת צ'לסי וצפה בקביעות במשחקיהם. באותו היום הוציא פול מקרטני שיר חדש ושניהם הקשיבו לשיר בעת ששודר בערוץ הבי. בי. סי. דרך האינטרנט ובהגברה של המחשב הנייד.  אדגר: אבא, אתה באמ...

היום אדגר שוחח עם קרן בטלפון, אך גם עם החבר מבאר שבע. הוריו של אדגר וויאר חזרו לישראל מאיטליה. הוא כתב פרוזה פתאום, שלא כמו ימים קודמים בהם סיפוריו היו יותר יומניים ומעליהם ומתחתם השירים. הוא עיבד את מחשבותיו הפילוסופיות והמדעיות, אביו אמר ששני התחומים עמוקים באותה המידה. הוא לא חלק על דעתו זו של אביו, זו היתה דרכו להסכים שהדבר לא היה כפי שהוא חשב לפני שאביו אמר את האמירה, הרי התרשמותו היתה שהמדע עמוק יותר, הוא מיד נתן לעמדתו של אביו צ'אנס, משום שהאבא הוכיח שהוא צודק בדברים רבים בעברו של אדגר יקירנו המדען. החברה מניו יורק כתבה לו הודעות בנוגע לציור ולפגישתם במדריד, הוא התייחס אליה מאוד. רמי ליבוביץ' שוחח עמו היום. הוא גר בעיר הדרומית, והשיחות ביניהם התקיימו בטלפון ולעתים קרובות, שלח לו טקסט. חייו של המדען היו רוויים והוא חש מלא מהמדע אותו קיים בביתו.  היום שלח קורות חיים. השעה היתה כבר שעת ערב והוא פרש לכתיבתו מול המחשב. הוא חשב שלקרן בעצם לא איכפת ממנו, ליבוביץ' היה קרוב אליו יותר בחייו, משום שנפגשו בעיר כששניהם חיו שם. ליבוביץ' הכיר את יעל כשזו היתה בחיים. מותה גרם לו...

אדגר ווייאר הסתכל במיקרוסקופ. הוא התקשר לקרן וסיפר לה שהרבה מהידע שהוא מגלה חדש לו ושהוא מעמיק בהרבה לאחרונה. היא אמרה שזה עצוב. מה עצוב הוא חשב לעצמו. גילויים מדעיים זה דבר חשוב מאוד. ובנוסף אין דבר עצוב בכך שיש לך ידע חדש, להיפך, אתה מועשר ומרגיש מלא יותר. ומה חשוב יותר מלהעמיק בתחום האנטומיה האנושית. היו לאדגר הרבה פסלים אנטומיים בבית, דגמים באמצעותם הבין עוד מה יש בתוך הגוף. הוא שוחח עם האמנית מניו יורק בוידאו והיא לא שלחה לו מכתב בחזרה אף על פי ששלח לה כזה כבר לפני כמה חודשים, אחד שהגיע ליעדו.  לקרן עשו פסים בשיער, הוא חשב לעצמו, אולי היא בעצם שמה פס עליך ועל כל היותך. הרי לא הראתה סימן ברור שאיכפת לה ממך. מצד שני הוא ידע, היא לא חייבת לו דבר בשלב זה של הדיבור ביניהם. אדגר דאג לעצמו כשהוריו היו בחוץ לארץ ואכן היה חשוב לו להתמודד עם משימותיו המקצועיות שלא תמיד היו נעימות לו. העיר הקדושה בה חי לא נידבה לו מידע מהימן. היו הרבה תושבים שרצו להטעות אותו ותושבים נוספים. למשל היום כשקנה במסעדה המקסיקנית אחד העובדים ממש שנא אותו על כך שהוא אשכנזי, הוא חשב שאדגר גבוה ממנו ועל כן שנא אות...

זה היה זמן קצר אחרי יום הולדתי הארבעים. מוזיקה קלאסית ניגנה ברקע. הוא הספיק לקרוא והכיר בחורה חדשה בשם קרן, הם ניפגשו בעיר המדע ושוחחו ליד שולחנות בסניף בית קפה שהיה קרוב לתחנת הרכבת. הדרך היתה ארוכה, אך הוא עבר אותה. דרכו בחזרה היתה קשה יותר, אולי משום התנועה של האוטובוס. היתה אזעקה בדרך. האוטובוס נעצר וכל הנוסעים יצאו מהרכב. הוא נעמד ליד תלמיד הישיבה הספרדי. הוא: אתה לומד בישיבה? התלמיד: כן, בעיר הגדולה. הוא: ספרדית? התלמיד: וודאי, תלמידים רבים יש בישיבה הזאת. הוא: אצלנו יש הבדל בין אשכנזים לספרדים. התלמיד: נענע לשלילה בראשו כאומר אין הבדלים. הוא: אתה יודע שזה עניין הלכתי נכון? התלמיד: דממה. אחר כך נכנסו בחזרה לאוטובוס ונסעו, הוא היה צריך להחליף אחד בדרך. הנוף החשוך מדי שנישקף מן החלון בישר על מיקומם של הדברים ביחס לאוטובוס הנוסע. שוחח עם אביו בוידאו. הוא: אבא האם הכל בסדר? אבא: אצלנו טוב, מה אצלכם? הוא: היתה אזעקה וירדנו מן האוטובוס. מדינה משוגעת לגמרי. אבא: מצב מלחמה, אך מעטים נהרגו. הוא: מקוה שתיגמר בקרוב. בספרייה העירונית של העיר אליה נסע דממה. היא סגורה לעת לילה. הוא הלך כעכבר ב...

 אז זהו, כבר בן ארבעים. זכרתי מכשהייתי צעיר והסתכלתי על אנשים בגיל הזה את הרוגע שניכר בהם, גם חשבתי שהם חכמים. לכבוד יום ההולדת קיבלתי פרחים, עוגה ספר וברכות בכתב יד. זה חוץ מהברכות הוירטואליות. היו גם כמה טלפונים, כבר בבוקר העיר אותי טלפון מצלצל. לא כל יום יום הולדת ארבעים, אם חיים עד גיל שמונים זה חצי מהדרך. והספקתי לכתוב מאז וגם לקרוא. ורציתי לפגוש את העולם השקט, וחוץ מהמלחמה והאזעקות הוא אכן היה כזה.  העיר הזאת, חוץ מהמלחמה היא שקטה. לא קורה פה הרבה, גם לא רואים פה לעתים קרובות מישהו נושא ספר. חנות הסטימצקי במרכז העיר המוכרות שם חשבו שקניתי בה מספיק, מה לעשות, זה המצב. לא רציתי לגשת כל יום לחב"ד, הרגשתי שם לחץ מצד החב"דניקים. והתלמיד שנפגשתי איתו לא בא לישיבה בימים האחרונים. האם צפויות לי הפתעות יפות לימים הקרובים? הבוקר (יום אחרי תאריך יום ההולדת) קראתי ניטשה, נהניתי מהקריאה, הרגשתי איך הוא ממלא אותך.  וגם, הספקתי היום לסיים פרק של קפקא, וזה חוץ מספר שאני קורא שכתב חבר וספר עזרה עצמית.  סך הכל לא מעט בשביל יום שלא קרה בו שום דבר כל כך משמעותי. קניתי פסטה במרכז ה...