הוא התעורר בהדרגה

הוא התעורר בהדרגה, היום הזה הכה בו, והוא הרגיש רדום לזמן רב. לא שהיה מה לעשות בעיר הזאת, היא היתה ריקה ולתושבים לא היה איכפת מהדברים שעניינו אותו. חבריו לא נהגו לשוחח בטלפון הרבה ולכן נשאר הוא ועיסוקיו שכללו גם גלישה באינטרנט אך גם דברים בונים יותר כמו קריאה וכתיבה. הוא הסתכל מספיק במיקרוסקופ, כך הרגיש. אביו ואימו היו עסוקים ולא התפנו לענות לו, וקרן היתה רחוקה גיאוגרפית כפי שלא רצתה לשוחח. עם זאת ענתה להודעות הכתובות ממנו. הוא חשב מה לעשות עם היום אחרי השיעור של חב"ד בו השתתף דרך המסך. 

הרבה אקשן לא היה כאן, הוא היה מודע לזה. ובעוד הציפורים שרות התיישב לכתוב. כמה יותר מהנה היה היום אתמול עם קרן בו טיילו להם בים ואכלו במסעדות שעל שפתו. הוא חשב בעודו כותב, האם ביקשתי יותר מדי? אולי ההזדמנות שלי חלפה. התלמיד שלו לא ענה בטלפון. זהו יום חם ושמשי ולא נשמע צלצול בדלת. עוד לפני כמה ימים צפה עם אביו בנטפליקס בסידרה היטלר והנאצים וחזה בשיגעון הגדלות של הצורר על פני המסך. כעת חיכה להזדמנות הבאה לצפות עם אביו שהתעניין במעט דברים, אך במה שהופיע על המסך התעניין ועוד איך. 

היה ברקע רעש צורמני של בניה, בנו היכן שאדגר כתב. הוא ציפה לנסיעה להולנד שאמורה היתה להתרחש רק בעוד כמה חודשים וחשב על קוראיו שהיו בכמות הגדולה ביותר שלהם מארצות הברית ומישראל. 

בישומון השיחות בטלפון הסלולרי השיחות היו סתמיות. הוא השתתף בערב לכבוד אהרון שבתאי לפני יומיים, ערב שהיה לו חשוב להיות בו, אך היה רחוק ממרכז כתיבת השירה בעיר הגדולה וזה למרות שחי במרחק כמה תחנות רכבת משם. הרכבת, כמה היא גדולה וחזקה, וכשאתה נוסע בה אתה שואב משהו מכוחה במובן מסויים. אמן על המצב הזה של השתתפות בכח הוא חשב לעצמו. אמן על כל אותם רגעים בהם אתה חלק ולא מבודד כפי שאתה כעת. 

בתמונה הסמל של פסטיבל תל אביב לשירה