מר רמי ליבוביץ' היקר

 הכי הרבה קוראים יש לי מארצות הברית ומישראל, חשב אדגר לעצמו. אבל יותר קוראים נמצאים בארצות הברית. אתה הקורא טקסט זה, האם חשבת פעם על הקוראים? לפעמים אדגר כתב עליהם, הספרות מתבוננת בעצמה. קרן נשמעה מעט עצובה כששוחחה איתו על אמנות. הוא חשב, הנה השיחה הישנה. התיאוריות זהות לאלו שדיבר בהן לפני שש שנים, אין עדכון בינתיים. הוא התרחק מדי פעם מהמיקרוסקופ ומדגמים האנטומיים, אלו היו יכולים להיות גם מעייפים. בכל מקרה לא נתנו לו אנרגיה כמו שנתן לו הציור לפני שנים כשצייר מדי יום. הוא לא רצה עדיין ללכת למיטה אך כבר היה מעוייף במידה מסויימת, ואולי משום שרצה לכתוב ולקרוא באותו היום וכך כבר עשה בערב זה. הוא קרא את ספר ההיסטוריה של הרפואה שהיה ברשותו שפורסם בעברית, ואלו רגעים חשובים עבורו. אולי יעל היתה בעצם שובבה? הוא חושב כך אחרי קריאה באחד מסיפוריה. 

הדברים שהיא כתבה היו חשובים לו אך היתה בהם נוכחות מותה, היא היתה חיה אחרי מותה במידה מסויימת משום שנוכחותה הספרותית נשארה ואף יצא לה ספר חדש לפני זמן קצר. אביו של אדגר וודאי צפה בחדשות באותו הזמן, הוא נהג להיות מקורקע אל המסך. רמי ליבוביץ' שוחח עם אדגר היום בטלפון, אך נראה שהוא מביע מעט מדי הזדהות כלפיו, או כך חשב מר וייאר. מבחוץ נשמע רעש מים זורמים שזרמו מחלקו העליון של הבניין אל החנייה, אדגר הסתכל מן החלון וראה במה מדובר למרות החושך. את העיר הזאת לא יציל אפילו שד הוא חשב לעצמו, השיעמום פה יהיה תמידי. 

מולו החלון סגור ובו השתקפות של המנורות מפנים החדר. אתמול הספיק לקרוא מעט בדון קיחוטה של סרוונטס, אבל קרא רק כמחצית העמוד ממנו, אחר כך סגר את הספר. יכלו לקרות כל כך הרבה דברים שלא קרו, הוא חשב שכבר לא יקרה שום דבר. ופתאום, נכנסה קרן אל החדר ואמרה החלטתי לבקר אותך. הוא הופתע, הרי זכר שהשאיר את דלת הכניסה סגורה, וכיצד נכנסה? ופתאום נעלמה כלעומת שהופיעה. לקרן נוכחות חמקמקה כשל רוח רפאים. 

קרן היתה הדמות מצידו השני של הטלפון שלא נכחה פיזית בחדרים, היא היתה האישה הגבוהה שהוא שוחח עמה אבל לא מדי יום, היא היתה אישה רחוקה. ולמרות שהיו לה הישגים רפואיים לא עבדה כעת בתחום הרפואי. הוא שאל את עצמו על חנות הספרים בכיכר רבין אותה לא ביקר השבוע בגלל המלחמה. מתי יחזור לשם, הרי הכל שם עבורו. התולעת הזאת נעלמה מן הספרים, פעם היו תולעי ספרים ואין כבר. אולי הדבירו אותן? גירד לו ואף גורדו חלק מהמקומות. ביוטיוב נוגן השיר נגיעות, חוזרים הזמר אומר שם. המילה הזאת, חוזרים אומרת הרבה לוויאר, הוא עצמו חזר בתשובה כשהיה בן עשרים ושתיים. והרגיש את ההתרגשות הזאת של החזרה בתשובה הראשונה. 

בעיר הזאת גם גם זמר חוזר בתשובה, והוא העביר שיעורים בזום ואפילו קילל. אדגר וויאר לא רצה להיות במקום שמקללים בו, ויהיו אלה אפילו קללות דתיות. לא מקובל עליו. בעצם, אם היה מקיים את הכלל הזה באופן מוחלט היה צריך להיעדר הרבה, והוא אכן יצא כשמצב מסויים נהיה בלתי נסבל בחנות מסויימת. למשל בחנות חומרי הציור שהחזיקה משפחה בעירו, הנשים הזקנות במשפחה נהגו לקלל את הלקוח התמים שבסך הכל הגיע כדי לקנות את הציוד מהם ורצה לשמור עמם על יחסים, אך כאלה היו אותן נשים זקנות. רמי ליבוביץ' גם הוא צייר מדי פעם, אך הוא חשב שמהסיבות הלא נכונות. ואדגר ידע, שטוב לאדם שמשקיע את עצמו במשהו שאהוב עליו, דבר ברור לחלוטין. ארצות הברית רחוקה אך המידע ממנה מגיע מהר, הוא חיכה כבר לשיחה עם האישה מניו יורק אך זו לא התקשרה כבר זמן מה, וגם לא מיהרה לשלוח הודעות. 

בתמונה פסל באיטליה כפי שצילם אבא שלי לא מזמן