בית הקפה באווירה של פעם

אני בבית הקפה, אבל לא ממש בו. יותר בחלל פנימי, אולי הייתי קורא לו נפשי. המוזיקה מכניסה אותי פנימה, למצב רוח. ויש פה מעט תנועה, ולמרות שהיא חיצונית לי משהו בה נתפש אצלי כפנימי. שתיתי קפוצ׳ינו והיה לי לא רע. רציתי שיחה עם אבל לא היה לי עם מי לדבר. תושבי העיר הזאת מעוד סגורים בתוך עצמם. מצאתי חבר אבל הוא חולה, ואין לו כוחות לדבר איתי מבלי להתלונן על מצבו. שוחחתי הבוקר בטלפון עם החבר מבאר שבע, התכנון להערב הוא קונצרט עם ההורים ובן דודי מדרגה שניה. בחוץ חם, אבל לא עד כדי כך שאי אפשר לצאת החוצה, הגעתי עד כאן. 

אני זוכר עד כמה קשה ליצור קשר עם מישהו בעיר הזאת, היחסים פה בנויים על קניית סחורות. מעבר לזה כמעט ואין עם מי לדבר, נשאר להיות בקשר עם המשפחה, ואלו שישבו מולי עזבו כבר. הרהרתי בכך שהעיר הזאת אינה נותנת מספיק חומר לכתיבה, הרי לא קורה פה כמעט שום דבר. כיסא ושולחן, אלו דברים שנראו כל כך מופלאים פעם, והיום הם נראים פחות מדהימים מאשר אז. הגענו לעידן הדיגיטלי, מסכי טלפון, טאבלטים מחשבים וטלויזיות. האנשים בעיר הזאת אינם חושבים שחסר להם משהו מבחינת עניין אינטלקטואלי, מובן לי. 

בעיר הגדולה אורח החיים יותר פילוסופי מאשר כאן, בעיר הזאת אנשים אינם לוקחים בחשבון פילוסופיה כל כך. היום לא הזכירו בבית הקפה אפילו שם של פילוסוף אחד, עוד פחות טוב. בטח נמאס למלצריות מזה שהצ׳אט של האינטליגנציה המלאכותית חוזר על עצמו כל הזמן. האור שמגיע מבחוץ יפה, הוא מוחזר מהכיסאות והשולחנות באופן שמתאים לציור. ראיתי ציור של עץ ויער סביבו באינטרנט, הוא צויר לא מזמן אך מזכיר את ציורי המאסטרים בני המאות הקודמות, בעיקר הרוסים. זהו, הזמנתי פרוסת עוגת קראנץ׳ שוקולד, ידעתי שמגיע לי. 

משהו במקום הזה בכל זאת מרגיש ישן, הוא עשוי לפי המאה העשרים במידה רבה. בטח התאימו הכל לטעם של הישראלים, הרי זאת רשת ישראלית. כיף לי שיש אור כזה שחודר מצד ימין לתוך בית הקפה, זה שנוחת על הכיסאות והשולחנות. הגיע עוד מלצר, זה שמוזיקאי, אמר פעם אחת שהוא מנגן בסקסופון. לפני שאלך להורים צריך לעבור בבית ולהחליף את הסנדלים בנעליים, הרי נהיה בהופעה. קרוב המשפחה שיבוא איתנו נעלם לי לזמן מסוים, לא ענה להודעות, האם הוא ראה אותן? יכול להיות שלא. היום הוא כתב לי שנתראה היום בערב, הנה ענה כבר. בתחנת המוניות לימיני אדם במשקפיים מביט מחלון התחנה. הנה הוא כבר נכנס פנימה, גם הוא נראה לי אדם של פעם. היום הדברים נתפשים כפחות פיזיים מאשר פעם, אני חושב שזה לטובה. 

התמונה צולמה בתוך העבודה של יאיוי קוסמה במוזיאון תל אביב