התשיעית של בטהובן

החוויה הזאת של להתעורר אל תוך היום ולרצות לחזור לישון. ובנוסף, עונות השנה של ויוואלדי מנגנת ברקע. הייתי רוצה שהדברים יהיו אחרת, שיהיו הרבה שכנים לדבר איתם, אבל יש כמה בלבד. וחוץ מזה טוב היות האדם לבדו. אני מוקיר את הרגעים שלי לבד, בהם אינני נתון להתקפת תושבי העיר, חלקם יותר טובים מאחרים לא כולם אותו הדבר. רמי ליבוביץ' מאושפז כרגע במחלקה פסיכיאטרית. הייתי בקשר טלפוני איתו. 

הוא אומר דברים הגיוניים. האור בחוץ חודר אל תוך הדירה. ולמעלה בונים, והאם זה טוב. זה אומר שתכף תהיה שם דירה במצב כמעט חדש. אולי עלי להתכונן ליום הזה ולא לשבת לכתוב, ובכל זאת הכתיבה טובה. הרמקול שאבא קנה לי מוציא מתוכו צלילי באס מצויינים, אבל הקטע שאני מקשיב לו נשמע מבוצע על ידי מחשב ולא בידי נגנים חיים. העברתי לסימפוניה מספר 9 של בטהובן, היכן שניתן לראות נגנים. זה יותר אמין בשבילי. 

הקונטרבאסים היפים האלה, ידעתי שאני יכול לדבר עם אבא שלי על דברים כאלה. הוא בכלל היה בעיר בשם צ'אנגשה בסין ואמא היא היתה בליטא. כולם היו איפשהו, רק אני בביתי השקט. רציתי לשוחח עם אנשים באפליקציה אבל עלי לכתוב. היום אני חי בשביל לכתוב ולקרוא, וכן אני מאזין למוזיקה. האויר בחוץ נראה נקי כזה. אתמול מישהי שאלה אותי איך אני יודע שהשולחן מאחורי הוא לא בעצם קנגורו, היא הפליגה בדמיונות. 

לפני כן טענה שיום אחד ידיה היו זהות לידיים של שועל. הדמיון שלה מייצר דברים מעניינים, אין ספק. אם היו יותר אנשים מדמיינים כאלה סביבי היו לי עוד אמירות לכתוב. בטהובן ברמקול. דנה דיברה איתי אתמול בטלפון, היה מעניין. וזה למרות שהיא לא אומרת לי הרבה דברים. ובכל זאת אנחנו מדברים בכל שבוע. וחשבתי אולי ללכת בחזרה למיטה, אני חושב שכך אעשה. 

בתמונה פסל עץ בליטא