לא יצאתי לבית הכנסת

 היום היה יום המנוחה, ולא יצאתי לבית הכנסת. האם החיים כל כך צפויים שוב? לא כל כך. חיי נעשו מעניינים יותר לאחרונה, והכוונה לחיים בעיר הזאת. חוץ מזה, משתמש יותר בטכנולוגיות מאשר קודם. יש לי במה להתעסק כשאני לבד ברמת הטכנולוגיה. אולי זה מה ששם את המדינה שלנו על מסלול הנחשקות הבינלאומי. 

ובכל זאת, מהם החיים אם לא האהבה והשינאה הרוחשות במציאות וברשת, בו זמנית ובניפרד. אלו הם כמובן לא שני הפכים. קרן רחוקה, היא עושה את סוף השבוע עם משפחתה. ואילו יעל איננה בנמצא. רמי ליבוביץ, סובל הרבה, הוא חי חיים של סבל נוראי. הוא מקווה להתאושש כפי שהבנתי, להישתקם. אדגר יושב בתוכי וכותב, הוא שמו של סובייקט שיוצר בכתביי. 

הרבה מאוד מילים נעלמות מין המסכים, האם נעלמו כמעט לגמריי? היום אדגר אכל ארוחת פופקורן בטעם חמאה, כמה טעים זה היה. והשמש בדיוק שוקעת מן האופק ההוא בכיוון מערב. החיים נוחים כשאתה נמצא בין ארבע קירותיו של הבית הלבן, ביקרתי שם וראיתי שם גיטרה חשמלית מונחת ליד החלון. אילו זמנים היו לי שם, כזאת תקופה משגעת. קרן איננה נוסעת עם הוריי, למעשה היא מעולם לא פגשה אותם. ורמי ליבוביץ' לא פגש אותה. קראתי בספר בשירותים והיה מעניין, והספר הוא ספר אודות שני חברים, בדיוק מה ששווה להתעניין בו. 

בכולל החרדי התלמידים כמעט ואינם מדברים זה עם זה, שומרים את עצמם לאדם אחד לרוב כשאני מבקר בו. והחלון ממשיך לשקף את מה שאיננו בתמונה שעל שולחני. הזקנה המכשפת הזאת בעלת השיער האדום אינה מופיעה בחלון כרגע אך יש אור בדירתה. היא היתה משהו מיוחד אם לא היתה כה מכוערת. מרחוק היא מתעניינת יותר מאשר מקרוב, בוהה בדמותי כמו בחלום הסיוט שהיה לי בגיל שש בו ראיתי שתי מכשפות. הפעם זאת רק אחת והיא עסוקה בטח עם העוזרת שלה באיזה כישוף שנועד לכשף את הגברים. 

בתמונה חלקיו השונים של העוף בתמונה שמצאתי