העולם שהשתנה שוב

יושב בבית אריאלה בין אנשים שיושבים מול מכשירים דיגיטליים, מחשבים ניידים. אני באייפד שלי שמולי. כמה שונה החוויה מאשר כשישבנו כאן מול ספרים, הייתי יושב מול ספר. אבל כרגע, האולמות בשיפוצים. ובכל מקרה הבאתי איתי את הטאבלט אז אשתמש בו. אני יודע שאתם קוראים משום שהבלוג עבר את שיא הצפיות לתקופה בחודש שעבר. בבית אריאלה האווירה היא של עבודה ולמרות השלווה שמשתררת כאן יש פה מעט מתח, אבל זה בסדר. ואולי זה האספרסו ששתיתי קודם לפני זמן קצר. רוב הצפיות שלי מגיעות מארצות הברית ואחר כך ישראל ואז סינגפור. אלו שלושת המקומות הראשונים בכל הזמנים עד כה. סינגפורים יקרים, האם תספרו לי מה מעניין אתכם בבלוג. פה יש מדרגות ואור, אולמות מאוכלסים ומרחבי קפיטריה. והרבה צעירים וזקנות וגם מעט זקנים. מישהו שאני פוגש פה יגיע עוד כשלושת רבעי שעה, ואני מתכוון לבקר היום עם מי שקבעתי איתו (אדם אחר) במוזיאון תל אביב לאמנות שפתוח היום. יש יותר חשיפה במדיה הדיגיטלית מאשר במדיום המודפס עבורי. ואני כותב עבורכם פה גם כדי לעדכן וכדי לעניין אתכם במה שקורה לי וסביבי. ביקרתי בארצות הברית פעמיים וביקורים נעימים היו לי. אנשים סביבי חושבים שאני בן חמישים, זה לא נכון. תבדקו ותגלו בעצמכם. ויש כאלו באפליקציית השיחות שחושבים שאני בן 25 או 26 מה לעשות זה המצב. זה לא רע האמת שחושבים אותי ליותר צעיר. יותר נחמדים אלי ככה, אבל כשיודעים את גילי יש כאלו שיותר מכבדים אותי. הבנתי שאת הזקנים מכבדים יותר, שזה משתנה עם הגיל. עם מותו של מוקד הרבה דברים השתנו, אבל יקח זמן לגלות את כל השינויים. הוא היה יקר לי, כאדם וכפרופסור אך גם כעורך וכמורה והרבה מאוד כחבר שלי. אולי ירדה יוקרתם של כתבים מודפסים עם עליית המדיה הדיגיטלית, אני חושב שמרגישים את זה בספרי השירה. ובכל זאת אנשים נותנים את חייהם על זה. 

בתמונה נוף בארץ וייטנאם.