המיקרוסקופ והפסיכיאטרייה

אז אני קורא בספר פסיכיאטריה, וגם פוגש אותה מקולותיהם של בני אדם בשיחות. ואז מסתכל על סלייד במיקרוסקופ ומתרשם מההבדלים. בסלייד של התקף לב רואים כיצד הלב שוקם ואיפה, בזה של סרטן אפשר לראות גרעיני תא מוגדלים. אלו הבדלים פיזיולוגיים שאינם במה שמכונה מחלות פסיכיאטריות. שם מתייחסים לרגשות, אמונות, התנהגויות ועוד מאפיינים של תרבות. זה הבדל מכריע, פתולוגיה מול תרבות. וכמובן שצריך לצחצח ולדייק. כשאני מסתכל על סלייד גם שם התרבות מהווה עדשה דרכה אני מסתכל, מתי התא גדול מדי למשל. הרי יש פה נורמה שמעורבת. וגם איך הרבה מאוד אנשים מפספסים את ההיבטים הכל כך מעניינים האלו של הרפואה. אדגר שומע כל הזמן את עצותיהם, לשתות מים, קח תרופות. 

אבל האנשים המדברים איתו אינם מתעניינים כלל באספקטים הרפואיים המקצועיים שמעניינים אותו ושמהווים את מרכז ההתעניינות האינטלקטואלית שלו בהווה. אחרי זה ציור ציורים עבור קירות נראה פחות חשוב מאשר קודם. והספר הזה שהוא קורא כרגע, כתבים על הרפואה מאת קנגילהם, כמה אנשים בארץ קראו אותו? הוא שוחח עם סטודנט לפילוסופיה לא מזמן וזה יעץ לו לקרוא מחברים שכבר תורגמו לעברית ושיותר אנשים מבינים בהם, כאלה שקיבלו בארץ יותר תשומת לב. 

הוא חושב על זה. הוא יקח את זה בחשבון. אולי שפינוזה הבא בתור, סארטר או היידגר. ובכלל כמה החיים מעניינים אותו יותר כשיש לו סליידים פתולוגיים. הוא מרגיש הרבה יותר מקצועי איתם מאשר קודם כשלא היו אצלו בבית. אדגר מתרכז כרגע ברפואה ובפילוסופיה שלה שמוסיפה שכבה נוספת של מחשבה. והשיחות עם אנשים מחוץ לארץ בנושאים האלו מעניינות יותר עבורו מאשר עם אנשים בארץ בעת הזו. הוא פגש את המוזיקאית בספרייה העירונית, אבל היא היתה מוזרה ועצבנית משהו. והפינה הזאת בה שתה קפה והביט בחלון הראווה, זה היה מעניין עבורו, הרחוב והשקט המלווה ברעש של מכוניות חולפות, אבל לא יותר מדי. האם הוא עצמו דמות שיצר סארטר באיזשהו מובן? 

כך הרגיש אחרי שקרא את הפילוסופיה שלו וזה נתן לו רצון לחזור לסארטר. וביטויי השיגעון באחיינו של ויטגנשטיין היו הרבה יותר אנושיים מאשר בספר הפסיכיאטרייה קפלן וסאדוק. וגם ארוינג יהלום היה יותר אנושי מזה, הוא התייחס למאפיינים האקזיסטנציאליים של הקיום האנושי שיש להתייחס אליהם. אבל הוא יותר התרשם מז'אן פול סארטר מאשר מארוינג יהלום. לפעמים השיחות שלו קיבלו תפנית ומישהו באמת אמר לו משהו, אבל זה היה יוצא דופן ביחס לכלל. הוא לא אהב את האנשים האלו שחושבים שיש לך בעיה ומציעים לך מייד אלף פתרונות לבעיה שאין לך. 

הוא התעקש על נקודת המבט המקצועית ביחס לדברים. ולא היה לו רופא אחד שהיה יכול לדבר איתו על הדברים בגובה העיניים, וזאת למרות שכבר היה רופא בעצמו. פעם שאל את עצמו, מה אם אתה היחיד שאתה מכיר במקצוע, הנה התגשמה סקרנותו למעשה. כל מי שהכיר מהתחום ואשר אותו פגש באופן יותר מקצועי היה רחוק ממנו והוא מצא את עצמו לבד מול הספרים והדגימות. ופתאום שאל את עצמו האם תחום רפואי אחד זה לא מספיק בעצם והוא צריך כמה. והוא ידע מה יעדו לו והמשיך בדרכו. הוא אהב כשאנשים עניינו אותו בדברים חדשים. ואפילו היה בקשר בווטס אפ עם מארגנת צילומי עבודות עבור אמני העיר, אבל רצה להתרכז ברפואה כפי שהוא מתרכז. 

הציעו לו לעשות אלבום מוזיקלי באינטיליגנציה המלאכותית אבל הוא חשב שעליו ליצור יותר קטעים מוזיקליים בתוכנה לפני שיוציא אלבום. משום שהכתיבה שלו עבור התוכנה תשתפר ככל שיכתוב עבורה. וזה נתן מקום לתהליך אפילו שמדובר באינטילגנציה מלאכותית. ומה זה יעשה ליחס לעבודות האמנות שעשה קודם? הוא חשב שקטע וידאו עבור שיר שלו זה טוב מאוד. הוא עוד יכול להשקיע בכך. אבל הנושאים הנצפים תחת המיקרוסקופ והנקראים בספרים חושבים מאוד עבורו כעת. וכל זה הופך אצלו לטקסטים, וגם בזה יש משהו. הפרופסור הזקן מת מהתקף לב, ואדגר הסתכל על דגימה של תהליכי לב כאלה במיקרוסקופ. כך התקרב לסיבת מותו של הפרופסור מן הכיוון של המבט הרפואי. אז המוות של ג.מ. היה מוחשי עבורו גם מבחינה רפואית, ובכך עניין רב היום.  

בתמונה חנות ספרים בוייטנאם