בבית הקפה המוזר שהיה בו לפני רגע

אדגר יושב בבית הקפה בכיכר רבין. ממנו נשקף גן שמזכיר ציור של לוסיאן פרויד בצמחים המוזרים שבו. זה מעלה בתודעתו את הספר ׳הבחילה׳ מאת ז׳אן פול סארטר שקרא במלואו וסיים לא מזמן. ליבוביץ׳ דיבר איתו בטלפון היום, אבל רק לרגעים ספורים. בקרוב תהיה השקת ספר, הרי זה זאת גם חנות ספרים. כאן פגש משוררים ופרוזאיקנים והיה מעניין, העביר פה שעות רבות. מישהי שהוא מכיר עובדת פה ונתנה לו לאכול מעט מהאוכל שלה, הוא נהנה. 

כבר התיישבה אישה מבוגרת מול הספרים, זה סימן שהאירוע מתקרב בצעדי ענק, הוא מתכנן שלא להשתתף בו אבל להיות בחנות. היא לקחה בידה בקבוק קוקה קולה ריק שאספה מאחד הלקוחות שנהנו פה בזמן האחרון, ממש בדקות אלו. כמה מפגשים חשובים היו לו כאן. הפרופסור לא הגיע לכאן אבל תמיד היה מבקר פה בדרך לביתו. אדגר היה רגוע מדי, הוא רצה להרגיש את המתח שהרגיש כשקרא בספרים, אך את זה עשה בביתו. בעלת המקום היתה שמחה, היא דיברה עם הברמן וחייכה. 

אישה מבוגרת מן הפינה חייכה אליו ואז ביקשה מן העובדת חשבון. האישה בפינה קיבלה מבעלת הבית ספר של רסלינג ואדגר מיד התעניין. העובדת עברה בחזרה לעיר הגדולה אחרי שחיה תקופה בעירו של אדגר, הנה היא מעדיפה את כל האקשן, ולא אמרה זאת. אורות רבים נצנצו כאן והברמן סידר את הכוסות. סביב גיבורנו האדגרי שני סטודנטים עשו מתמטיקה, גבר וסטודנטית שהסתכלה באותה עת בטלפון הסלולרי שלה. לידו עמד אדם זקן עקום פה ובעל משקפי שמש מהן השתלשל חוט שנועד להחזיק עליו אותם ולאדגר כאב הלב וברגע שהלך גם הפסיק לכאוב. הוא חשב עד מתי יהיה פה, אולי הפעם עד סגירת המקום. 

על שולחנו קפה קר וטעים ולא ממותק כמו שצריך. על אחד הקירות כרזה של ליבי גבע שתמיד היתה שם מאז שנים בהן היא תלויה נראה כאילו לנצח. שתי זקנות עזבו את המקום והשאירו על השולחן כוסות זכוכית פלסטיק ונייר וכלי מתכת שהכילו מטבלים. הוא לקח עוד לגימה דרך קש מן הקפה הזה הטוב לו כל כך. המתרגם בא לשם, הלך לתוך החנות ויצא ממנה בכל פעם והוא נזכר ביעל שדיברה עליו כמה פעמים. 

הוא נהנה מן האור שנכנס ומההתרחשות האנושי סביבו שהתגברה לרגע כשהנשים פיזזו מסביב לכמה רגעים. כמה פיסות קרח יש בכוס קפה אחת שהקצף ממנה נשאר על הדפנות כשהיא התרוקנה לחצי. והוא חשב פתאום על הדפניות שיש לו בסליידים שבביתו הרחק במרחק נסיעת אוטובוס די ארוכה אך לא יותר מדי מכדי שיסע ברכבת ולא ברכב הגדול הזה. הוא שאל את עצמו אם שמו תרופה בקפה שלו משום שהרגיש מוזר, ייתכן שזו היתה המוזרות של הקיום שהשתקפה בחדר מן החצר הפרוידיאנית. אולי היה זה ספרו של סארטר שהשתקף יותר מכל במציאות שלו ששיקפה את מציאותו של הרומאן הזה. 

בתמונה בניה חדשה יחסית בוייטנאם