סופו של הפרופסור

אז זהו, התעוררתי אבל לא ממש חשב אדגר. אני ער כבר כמה שעות ועוד אינני ערני ממש. אדגר חווה יום קשה, החברים אינם ממש מתעניינים בו כרגע. ישבתי מול המחשב והתבוננתי על האותיות רצות, ובפה לא הכי נעים. הפתקים מכסים את השולחן. הוא יודע שחם לו, אבל הוא חולה, הצטנן. היחסים בין בני האדם מקוצרים, עם מי יש לו יחסים משמעותיים. הוא חשב אם ללכת לישיבה אבל היה לו כבר מאוחר. בישיבה הליטאית הידע שלו הדהים אנשים יותר משהוא מדהים בכל מקום אחר. הוא שמע את התלמידים נדהמים ולא מאמינים למשמע אוזניהם. התלמיד שלו הכין לו כוס קפה בפעם שעברה, הוא הרגיש יותר טוב. חוץ ממנו כולם שם היו בשחור ולבן, הוא לבש מכנס חום בהיר וחולצה לבנה והיה לו גם שעון על היד. 

האם הזמן ישתנה ככל שהוא יעבור? לראש הישיבה היה שעון קסיו של ארבעים שקלים, מפתיע כמה זול עולה שעון איכותי בימינו. אדגר לא רצה שעון מתקדם מהסוג שמעביר נתונים לטלפון. הוא ידע שאפשר לפרוץ לשם ולראות את הפרטים שהוא משאיר שם. הוא שתה כוס של משקה קר אבל רצה לשתות עוד משהו. לפעמים הוא חשב מזל שאין לי אח, ולעתים חבל שאין לי אחים. עבד לו כפסיכיאטר לאחרונה, השיחות היו מעניינות אך הטון הרגשי חזר על עצמו. הוא השתעל ושאף אויר דרך אפו. העיר היתה לא מיוחדת. אף על פי שהיו בה פינות לשבת בהן. הוא אהב את השקט שבה אך הבוקר הרגיש בודד יחסית לאחר ששני חברים הבריזו לו באפליקציה. הוא הבין, שהם אינם לוקחים אותו ברצינות מספיק. אחד מהם כתב לו. 

כשאנשים דחו מעליהם את ניסיונותיו להתקרב הוא התרכז בעצמו. וזאת למרות שאתמול שר ביחד עם חבר שגם הוא שר וניגן בגיטרה החומה הגדולה במקצועיות. אותו חבר מוזיקאי סיפר לו על הבוהמה של העיר, מספר ספור של מוזיקאים שהגיטריסט התעניין בהם, כולם זכרים. רקע של סירנות שמנדנדות. העולם נראה ברור ומוזר וקיים יותר מדי. הצוואר גירד לו, והוא הרגיש אחרת טרם נוצר הזיק האינטלקטואלי שהדליק את יומו. האש הזאת שלא כבתה בו. היא היתה שם, נוכחת ברקע. מעניין שזה בכלל עבר לרקע עכשיו. הפרופסור, הוא לא קיבל עדכונים לגבי גילוי המצבה או השבעה. ללוויתו הגיעו כעשרים איש בלבד. אחרת לגמרי מהלוויית המשורר, אחרת לגמרי. 

משוררת כתבה שיר לזיכרו, והוא, אדגר כתב סיפורים אודות מותו שהתרחש בעת האחרונה. לא צריכים אותך הוא חשב. כשתמות זה יהיה כמו מות הפרופסור, ייתכן שכמה אנשים יבכו אבל תדע אתה שהגיע היום בו אתה מיותר בעולם, ימים כאלה בהם אנשים מחכים להיפטר מן העול שאתה. יעל מתה מוות שונה משל הפרופסור, אך יש שאמרו שגם הפרופסור אחראי בעצמו על מותו שלו. שהוא בעצם כך שסירב לעירוי דם הביא על עצמו את התקף הלב שהתרחש בביתו כשהיה במיטה. אמרו שיונה וולך כתבה עליו את הלך לבית מרקחת אך הוא סיפר שהיה זה שיר אודות חבר פולני אחר שלה. הפרופסור היה מוקף באנשי רוח כל חייו. משוררים ואנשי אקדמיה, עורכים והיו גם כמה אמנים. והיו נשים. אבל בסוף היה נטוש ומטושטש.  

בתמונה סירה בוייטנאם הרחוקה עד מאוד