טל סלוצקר

החיים בהרצליה מזמנים הרבה רגעים של סתם כזה, של זמן שעובר בלי התרחשות מיוחדת. אין פה איזו השראה יוצאת דופן או איזה דיון אמנותי, קבוצות אמנים או משוררים צעירים שצריכים כתף. לעיר הזאת חסר את מה שתל אביב מושכת אליה, למרות שגם שם המצב בכי רע. לא מה שהיה לפני עשור. לא תמיד זה היה כך. החדשות מוצפות בידיעות אודות החטופים ואין ספק בחשיבות העניין. אבל תפקידי הוא לשאול מה עם חיינו הרוחניים. כמה מאיתנו הקדישו זמן למחשבה אודות משמעות חיינו לאחרונה או ניסו למצוא לחיים צידוק ומשמעות חדשים. כמה מאיתנו חופרים בסל הרעיונות בכדי למצוא רעיון. וכל זה בלי להזניח את חשיבותה של המסורת היהודית שכבודה במקומה מונח. יש הבדל בין מה שאדם מוצא בספרים אותם הוא מחזיק בידיו לבין מה שהוא כותב בעצמו. ועל הפער הזה במחשבה ניתן לגשר רק על ידי כתיבה, גם כתיבת יומן יכולה להניב תוצאות מסויימות. חבר כותב לי הודעות ואני עונה שהחיים יחסית משעממים. שימשיכו להיות כאלה ורק לא ימשכו אליהן בעיות יותר גדולות ממה שכבר יש. חושך ירד על הרצליה, הזמן הוא כבר אחרי שקיעה. ונשאלת שוב השאלה האם עשינו את שצריך ליהעשות. אני צריך לפשפש בסל הרעיונו...