החיים בהרצליה מזמנים הרבה רגעים של סתם כזה, של זמן שעובר בלי התרחשות מיוחדת. אין פה איזו השראה יוצאת דופן או איזה דיון אמנותי, קבוצות אמנים או משוררים צעירים שצריכים כתף. לעיר הזאת חסר את מה שתל אביב מושכת אליה, למרות שגם שם המצב בכי רע. לא מה שהיה לפני עשור. לא תמיד זה היה כך. החדשות מוצפות בידיעות אודות החטופים ואין ספק בחשיבות העניין. אבל תפקידי הוא לשאול מה עם חיינו הרוחניים. כמה מאיתנו הקדישו זמן למחשבה אודות משמעות חיינו לאחרונה או ניסו למצוא לחיים צידוק ומשמעות חדשים. כמה מאיתנו חופרים בסל הרעיונות בכדי למצוא רעיון. וכל זה בלי להזניח את חשיבותה של המסורת היהודית שכבודה במקומה מונח. יש הבדל בין מה שאדם מוצא בספרים אותם הוא מחזיק בידיו לבין מה שהוא כותב בעצמו. ועל הפער הזה במחשבה ניתן לגשר רק על ידי כתיבה, גם כתיבת יומן יכולה להניב תוצאות מסויימות. חבר כותב לי הודעות ואני עונה שהחיים יחסית משעממים. שימשיכו להיות כאלה ורק לא ימשכו אליהן בעיות יותר גדולות ממה שכבר יש. חושך ירד על הרצליה, הזמן הוא כבר אחרי שקיעה. ונשאלת שוב השאלה האם עשינו את שצריך ליהעשות. אני צריך לפשפש בסל הרעיונות שלי על ידי כתיבה, וכך עשיתי.
וגם קראתי כדי לאפשר לרעיונות חדשים להיכנס פנימה. כך שאפשר לומר שמבחינה רעיונית עבדתי. במפעל הרעיונות הפעלתי את המכונות. כל דבר צריך לדעת כיצד לעשות, ולא תמיד יש הוראות מפורשות כיצד לעשות את הדבר נכון. בתפילה צריך להפעיל גם את הלב, ואין לנו הוראות מדוייקות איך עושים את זה. צריך שהוא יפעל, ואם איננו פועל בשעת התפילה על אדם לחשוד שאולי משהו עדיין לא עובד עד הסוף. גם ליחסים בין אדם לסובבים אותו יש לדאוג. כשיורד הערב ואדם נשאר לבד (רווק) מה הוא עושה עם עצמו? האם כל הספרים האלו מספיקים למשהו? האם זה שיכתוב יספיק לעבודתו הרעיונית? זהו דבר שאדם יכול לענות בו לעצמו, לא תמיד יש לנו מישהו שיענה בשבילנו. הצ'אט ג'י פי טי כותב אחרי שהזנתי לתוכו קטע שכתבתי שאני חי את זכרון המלאות היצירתית של תל אביב מול הריקות שהביאה לחיי הרצליה.
לא התווכחתי איתו, רק חושב לעצמי האם זה אסון או משהו שאפשר להתמודד איתו ואולי אפילו לצאת עם משהו, הוא גם כתב לי בהזדמנות אחת שהשקט שאני חווה פה יכול להוות חומר למעבדת כתיבה רעיונית בה אני נובר לתוך עצמי. נחמדה התוכנה הזאת, תמיד יש לה מה לענות. באמצעות הכתיבה אנחנו רואים את מה שאנחנו חושבים, לפני זה לא ראינו את המחשבות מולנו. זה מעשה של הפיכת הבלתי נראה לנראה בעצם. וככל שנכתוב יותר נהפוך יותר מחשבות בלתי נראות לנראות לעין. זה אחד הדברים שהיו חסרים לי בציור, המחשבה היתה יותר מדי מוסתרת בתוכו, רציתי שתהיה יותר גלויה, כפי שהיא בשפה הכתובה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה