טל סלוצקר

החיים שלי מתקדמים לאנשהו, אך הצעדים קטנים, והרי את צעדי העיקריים עד כה, ביחס לגילי, כבר עשיתי. את הדוקטורטים ואת ההסמכה לרבנות, ומקבלים אותי כרב וכדוקטור. הקבלה שהכי קרובה לי היא של חברי ושל משפחתי. מזהים את הרבנות שלי בבית הכנסת ואת הדוקטורט באוניברסיטה ואני מקבל יחס בהתאם. העשייה שלי היא בדברים שהם לא בדיוק עשייה, כך לפחות בהווה. למשל כתיבת הספרים שהיא מלאכה אך לא מובהקת כמו ציור ופיסול. מדובר במלאכה במובן של פראקסיס מהבחינה הפילוסופית. חיי החברים שלי קורים רחוק יותר ממקום מושבי מרגע שאני בהרצליה והם בתל אביב. אבל יש לי פה חיים יותר טובים ויותר שקט לעשות את המלאכה. לפעמים אני מתעדכן בחיי חברי המשוררים והסופרים בטלפון, ומדי פעם יוצר לשוחח עם איזה אמן. דתיים וחוזרים בתשובה אני פוגש בבית הכנסת. בהרצליה קוראים לזה "הדתיים שלנו" וזהו מונח שיש עמו כמה משמעויות שלעתים מכילים עלי. למשל במובן של דתי שאיננו מסתובב עם הכיפה על הראש, זהו לא מונח מגנה ואני מקווה שלא ייהפך לכזה. אני קורא וכותב מדי יום ועם הפעולות האלו גם לומד דברים חדשים. אפילו אחרי אירועים כל כך חשובים בחיים לומדים. היו...

  הרהור על המצב החברתי בארץ, מדת לחילוניות וחוזר חלילה.   בעבר חשבתי שהפרדה בתפילה היא קונצנזוס בחברה הישראלית, אך מסתבר שהדבר איננו כך. לאחרונה ישנה פסיקה חדשה של בית המשפט העליון שאוסרת תפילה בהפרדת המינים במקום ציבורי. דברים שנראים לי כמוסכמים וכלא מעוררים מחלוקת מסתברים ככאלה שכן מעוררים אותה בציבור החילוני, ולעומתם דברים שנראו לי כמקיפים כל באורח החיים נראים כבחירה של האם היחיד רוצה בהם או שלא, דבר שלקחתי בחשבון מההתחלה. הדת היהודית היא בחירה, אדם יכול לבחור להתפלל או לבחור שלא להתפלל, לבחור לנטול ידיים או לבחור שלא לעשות כך וזה למעשה תקף על כל מצווה, הלכה או מנהג שהדת מציעה. היא מרחיבה את אפשרויות הבחירה שיש לנו, ואני מקווה שאנו יודעים להוקיר את ההרחבה הזאת שהדת מבצעת. היא איננה הכרח בל יעבור שמי שעובר אותו מנודה כמו בימי שפינוזה, לפחות בחברה החילונית. מפתיע אותי שתפילה יהודית במרחב הציבורי עומדת בסימן שאלה משום שמפריעים לה, בניגוד לתפילה מוסלמית או נוצרית. אם לדת המוסלמית ולדת הנוצרית יש זכות לתפילה במרחב הציבורי מדוע יהיה אחרת בדת שלנו? מדובר על פי הבנתי בהשפעת האנטי...

  לאחרונה התקתי את מקום מגורי להרצליה, החוויה שונה מאוד מהחיים בתל אביב. קודם כל עברתי לעיר שקטה יותר, יש בעיר הזאת פחות פרטנזיות. גם פחות עויינות יש בה. והרוח הכללית היא של שלווה ונעימות, וזה מדי יום. ובתוך השקט והשלווה האלה אני קורא וכותב, ומתרגם. אפשר לומר שהשקט מזין אותי, גם אם אני מתגעגע לפעילות המרובה שתל אביב הציעה לי. לא היתה לי ברירה אלא לעבור, ועברתי. בעיר הזאת ישנו סינמטק חדש בבנייה, וישנו ספר שכיף לבקר במספרתו, וישנם כמה בתי קפה שאני שותה ואוכל בהם. באופן כללי הדברים אינם מופרעים פה, ואין את התסיסה שאפיינה את העיר הקודמת שחייתי בה. אני חייב לומר שלמרות שאהבתי את האתגר שתל אביב הציעה השקט של הרצליה נעים לי. הוא נותן לי יותר שקט ושלווה הדרושים לי, ואני חי איתם בשלום ומוצא את עצמי שליו יותר. יש פה פחות חיי חברה לרווקים, זה נכון. אבל אינני שותה אלכוהול בכל מקרה, ואני עדיין יוצא לתל אביב מדי שבוע ונהנה גם ממה שיש לה להציע. יש לי זמן, לחלום חלומות ולכתוב אותם, לשוחח בטלפון ולצפות בטלוויזיה, ליהנות מהדירה החדשה שלי ולתת לכל דבר זמן ותשומת לב. העולם איננו נחרב עם המעבר וחיי...

רציתי לחלוק איתכם מצב עניינים כללי, שלא במסגרת מאמר אודות נושא מסויים כפי שאני עושה בדרך כלל, או במסגרת של מניפסט או שיר, אלא מין ביטוי בו אני חולק איתכם דברים שנוגעים לעשייתי. מאז אני מקדיש את עצמי לכתיבה ולפרסומה התרחב הקהל שלי, כיום מחפשים אותי גם המתעניינים בכתיבה ובטקסטים ואני מברך על התרחבות זו. שמתי לב שהדיונים עוסקים כיום בנושאים חשובים יותר, למשל האמונה, אופי המחשבה ועוד. והרחבה זו נובעת משימת דגש במקומות בהן הדגש איננו נמצא לרוב למי שמצייר ומציג את ציוריו אשר בדרך כלל לא שואלים אותו אודות הפילוסופיה ואף הדת נידחקת לאיזה מקום פחות חשוב בגלל המצב במקצוע, דבר שאינני מברך עליו. מבחינתי נושאי הדיון צריכים להיות עמוקים, רחבים, ואף כלליים ולא להיות מוגבלים לנושא הציור כפי שקורה כאשר מציירים מדי יום. הרחבת הדיון יוצרת תיאוריות יותר משמעותיות ורחבות יריעה, אשר עוסקות מעבר לבעיות הציור הפיסול והרישום. ואני כותב היום על נושאים רבים נוספים והמתעניין למצוא את החומרים ימצאם, אני מרבה לפרסם באתרי אינטרנט וביניהם באתר אקדמיה דוט אדו.  יש לי שני אתרים אישיים באתר הזה ושני פרופילים ותמצאו ...