הרהור על המצב החברתי בארץ, מדת לחילוניות וחוזר חלילה/ טל סלוצקר

 הרהור על המצב החברתי בארץ, מדת לחילוניות וחוזר חלילה.

 

בעבר חשבתי שהפרדה בתפילה היא קונצנזוס בחברה הישראלית, אך מסתבר שהדבר איננו כך. לאחרונה ישנה פסיקה חדשה של בית המשפט העליון שאוסרת תפילה בהפרדת המינים במקום ציבורי. דברים שנראים לי כמוסכמים וכלא מעוררים מחלוקת מסתברים ככאלה שכן מעוררים אותה בציבור החילוני, ולעומתם דברים שנראו לי כמקיפים כל באורח החיים נראים כבחירה של האם היחיד רוצה בהם או שלא, דבר שלקחתי בחשבון מההתחלה. הדת היהודית היא בחירה, אדם יכול לבחור להתפלל או לבחור שלא להתפלל, לבחור לנטול ידיים או לבחור שלא לעשות כך וזה למעשה תקף על כל מצווה, הלכה או מנהג שהדת מציעה. היא מרחיבה את אפשרויות הבחירה שיש לנו, ואני מקווה שאנו יודעים להוקיר את ההרחבה הזאת שהדת מבצעת. היא איננה הכרח בל יעבור שמי שעובר אותו מנודה כמו בימי שפינוזה, לפחות בחברה החילונית. מפתיע אותי שתפילה יהודית במרחב הציבורי עומדת בסימן שאלה משום שמפריעים לה, בניגוד לתפילה מוסלמית או נוצרית. אם לדת המוסלמית ולדת הנוצרית יש זכות לתפילה במרחב הציבורי מדוע יהיה אחרת בדת שלנו? מדובר על פי הבנתי בהשפעת האנטישמיות על החברה שלנו. אנטישמיות זו מגיעה מבחוץ ומשפיעה גם מבפנים והיא זו שאוסרת על הדת היהודית יותר משהיא לוקחת מדתות אחרות. על השפעות אלו ניתן להתגבר על ידי לימוד ספר התניא המקרב לבבות והופך שינאה לאהבה.

המלמד את מלאכת האהבה היהודית ללומד אותו. המלאכה של הפיכת השינאה לאהבה מוטלת על היהודי המקרב אל הדת ולכן היא משימה עיקרית של אנשי חב"ד הנלחמים בכל יום על אמונתם. הדת שלנו היא מלאכה של אהבה וריפוי הלב והנפש, כך מתוך התניא. כשהתחלתי ללמוד ספר זה הוא נראה לי לא חשוב, אך עם השנים הפך למרכזי יותר בתודעתי והשפיע עלי יותר. עם יישומו כנושא מחקר אצלי הפך לאחד ממוקדי החשיבה אצלי, וזה דבר שנטע אצלי עוד משימה בדרך חשיבתי היהודית. אני מניח שמנקודת ראות חילונית ניתן לראות במעשה המחקר שלי מעשה מחקרי תיאולוגי. משום שהוא חוקר את הספר הדתי הזה בלי לחייב למעשה דתי. אך החיוב הדתי של החב"דניקים לימד אותי את המלאכה שעושה ספר התניא בנפש ולא רק את היבטו העיוני המעסיק אותי כיום. בכל יום נתונים בחשיבתי נתונים המעובדים על ידי התודעה, חלקם נתונים לי כבר, ואת חלקם אני מגלה כגילוי חדש של מה שיש לקחת בחשבון. את עיקרו של ספר התניא לקחתי ללב ולחשיבה ברוח הספר. זהו ספר המתייחס למבנה נפש האדם על מנת להשפיע השפעה רגשית. דמות הכפיל בו משחקת תפקיד בהפיכת הרגשות על ידי הספר מרגש בהמי לרגש האלוקי, וזאת על ידי המעשה הדתי שכאמור מוסיף בחירה לחייו של היהודי החי בחברה החילונית. בחירה זו בין דת לבין חילון יכולה להינתן לאדם העברי רק בחברה שיש בה את שתי דרכי החיים האלה ושתיהן מיושמות בה. כפי שישנה כפיה דתית ישנה כפייה מדינית חילונית במדינה שלנו ונגד שתיהן ישנה מחאה, אחת חילונית אנרכיסטית ואחת ימנית דתית, שתיהן מבטאות שני קצוות שונים של החשיבה הפוליטית, האנרכיסטים מבטאים את השמאל והצד השני הוא של ימין דתי.

אני מציע שאדם יכול לחשוב מושגית בשני קצוות המפה המושגית הזאת, להיות מודע לדת ולהיות מודע לביקורת המדינה כפי שהיא באה לידי ביטוי בליברטריאניזם ובתנועות נוספות שמאפשרות אותה. כפייתה של המדינה הטיפולית חודרת לחיי התושבים אך אלו חיים גם במסגרת שנותן להם החופש הליברלי וזה שתיארתי קודם כמאפשר מנהגים והלכות דתיים אותם הוא בוחר ללא כפייה עליו. התנגדות שני הצדדים, החילוני והדתי לא צריכה להשפיע על היהודי לנטוש לחלוטין את החשיבה שמגיעה עם הדת או את הליברליזם המתחייב מקיומם של גורמים כה רבים זה לצד זה במדינה. עלינו להיות שקולים בחשיבתנו ולאפשר לקולות רבים לנבוע בטבלת החשיבה שלנו עליה אנו יכולים להתבונן באופן מושגי, ואיננו מחויבים אליה תמיד באופן שיוצא ממפת המסמנים, זוהי חשיבה מסמנית. הנוטש את הדת נטישה מלאה כולל מושגית נוטש את המסורת שהגיעה אלינו מזה דורות רבים ואילו המתעלם מן הליברליזם משאיר מאחוריו את ההתפתחויות האחרונות במדינה ובפוליטיקה אשר מבטיחות את חופש הפרט, ואני כולל בחופש זה גם את החופש לדת. אל לנו לנטוש את החשיבה, עלינו לעסוק בה כל יום ולהמשיך לחשוב ולא דרך מעשים אלא לעצור ולחשוב דרך מפת המסמנים הזו של זמננו.