טקסט על החיים ועל הספר 'צילו של הסובייקט' שיצא ועל אמנות וגם הרצאה מערוץ היוטיוב.

לאחרונה גיליתי את אפליקציות הטלפון החברתיות. מופעה שם מישהי והיא רוצה לשוחח איתי ומדברים לפרקי זמן ארוכים ובאופן קבוע. אני מודה שזה יכול להיות אכזרי מצידן. הן לא תמיד מבטיחות להיות נעימות. ובכל זאת כך יוצא לדבר עם אנשים מהעולם באופן קבוע ותוך חלוקת רעיונות וטקסטים. האם זוהי תחילתה של ידידות חדשה? ככל הנראה. בכל מקרה זה משנה לחלוטין את העובדה שפעם היה קשה למצוא שיחות כשהיינו בבית. פותחים את הישומון והופה שיחה חדשה. ויש כמובן שיחות קבוצתיות וגם אליהן קל להצטרף. מה שכן בעייתי זה שיש הרבה אנטישמיות בישומונים הללו וצריך להיזהר. עשויים לכפות עליך דימוי עצמי שלא רצית לחוותו למשל. ויחד עם זאת החיים באמצעות האפליקציה מעניינים. אני חושב שהמחשבות שלנו סופגות השפעות מהדבר הזה. וכל הזמן אני חושב האם אני מעדיף פילוסופיה או שירה ואני חושב שלאחרונה השירה גוברת על הפילוסופיה אצלי ברמת ההעדפה, וכמובן העדפות משתנות. למשל עד לפני זמן מה העדפתי באופן וודאי את הכתיבה על הציור וכיום אינני מעדיף אותה על האמנות באותה העוצמה כמו פעם אף על פי שעדיין נותרה העדפה לשם, יש פה עניין של דרגה ומידה. הרישום החדש שאני רושם משתפר וצובר. והספר החדש מעורר עניין. יש פה איזה גל של תשומת לב שאני סופג, אולי לא רק בגלל הספר אלא גם משום שהקונצרט בראשון לציון שאני עובד לקראתו פורסם בעשרה אתרי אינטרנט ביניהם במעריב ובמקומון ראשון. אני חורש קשה בנושא הזה. קורא אחד יקר אמר לי שהוא מעולם לא קרא ספר כזה. 

ואני עושה עוד התקדמות מדי יום אם בכלל אפשר להתקדם לקראת משהו יותר טוב, בכתיבה זה אפשרי וגם בציור. לכל אחד יש רגע של מחשבות שמעניינות אותו בקריאת ספרים והספר שלי 'צילו של הסובייקט' ייתן לעוד אנשים את מחשבותיהם. זכרו שעד לפני שבוע הספר הזה לא היה, הוא יצא לאור ממש הרגע ומסמן כרגיל את סופה של שנה. בכל פעם יוצא לי להוציא את הספרים בסוף השנה ואני מעדיף כבר שיצאו בתחילת שנה. ספטמבר זו תחילת שנת הלימודים אבל באוניברסיטאות זה חופש לפני תחילת סמסטר ועוד שלושה חודשים תיגמר שנת אלפיים עשרים וחמש ותאמר שלום על ישראל ותתחיל חדשה. השינאה כלפינו בעולם כל כך עזה שזה מבצבץ מכל יישומון חברתי שיוצא לי להיכנס אליו. בין אם זה אינסטגראם, פייסבוק, יוטיוב וערוץ 12 ועד ישומוני הטלפון שהם הדבר החדש יחסית כרגע, ולא לאמר שאלו של הטלויזיה הגיעו אחרי זה. העיר הרצליה כמרקחה. אנשים מתבחבשים בכל מקום זזים מפה לשם, קונים קפה או מכשיר אלקטרוני, מסתפרים, נכנסים לחנות ספרים, אוכלים פיצה או פסטה או פלאפל או שווארמה. החיים אינם כסידרם אך התושבים חיים את חייהם. 

היום היתה הופעה אפילו, הרבה מופעים יש פה אם אתם שואלים על תרבות. אני זוכר את יעל, איך היא היתה והשפעתה עדיין ניכרת. היא היתה משהו שונה מנשים אחרות. היתה לה גישה משלה. קיום בעולם כל הזמן מול עיני, ואבא שלי נסע עם אמי לאורלנדו למופע של הפרוייקט שלו, החיים בקערת מרק. בימים כאלה ראוי מאוד להישאר בבית ולא לעשות משהו מיוחד מחוצה לו. מדוע להסתובב בין בני האדם העצבניים האלה, אלו שממשיכים באדם לאדם זאב. אני יודע שרוב הקוראים שלי בחוץ לארץ, קוראים יקרים, אני מברך אתכם על זה שאתם כאן. וקוראי הרבים מהארץ אתם ברוכים. העולם הזה יכול להיות מקום יפה ויש בו גם הרבה קשיים סבל וכאב לב, אבל אנחנו מרגישים את החיים, הם מדברים אלינו. ויש לנו אפילו רכבת ממוזגת לשים בה את עצמנו ואפשר להגיע איתה למקומות חדשים ומוכרים כאחד. זהו הזמן לייצר טקסטים, זה זמן נכון לחשב מסלול תוך כדי נסיעה, זה הזמן ליצור קוראים יקרים שלי וללמוד ולפתח איזו אהבה למשהו או מישהו. בגלל שהחיים מובילים אותנו במסלולי אהבה ויצירה, ספרות וקולנוע, מוזיקה וציור. האם הזמן לא ילמדנו איזה דבר או שניים? בוודאי שכן, כך יהיה. ובחוץ כבר חשוך ובחלון יש לי צמח גדול שמשתקף בו וחלון מואר של איזה שכן וגם אור כחול וצליל של מזגן בחדר ואני חושב האם לכתוב לכם עוד או כבר ללכת לישון.  

מצרף פה הרצאה שהרצאתי ביוטיוב להנאתכם. מקוה שתנעימו את הזמן.