לאחרונה הופיע הצ'אט ג'י פי טי והוא בהחלט מרחיב את אפשרויות ההבנה והמחקר. לא כל מה שהוא חושב נכון ולכן צריך מדי פעם לתקן אותו או להוסיף מידע אבל הוא בהחלט יכול להרחיב את ההבנות שלנו. אני כבר חש בהשפעתו על המציאות שאני חי בה, אפילו כשזה נוגע לעניינים דתיים. אני יודע שלא מודים בזה אבל זה משנה. יש באינטרנט מגוון סטטיסטיקות, דבר שכלי לחלוטין. כך שלא רק הספרים מהווים מקור למחשבה אלא גם המחשב יודע לסנתז דברים יפה. הוא מהווה מוקד של הרבה אנשים שמשתמשים בתוכנות דרך האינטרנט וכך אפשר לדעת מה המצב באתרים שונים למשל אקדמיה או אתרי הבינה המלאכותית אפילו מהרצליה הרחוקה לכאורה ממרכזים גדולים (גם אם תל אביב במרחק תחנת רכבת אחת). עכשיו חופש אבל יש דחף לחקור בכל זאת ולעמיק את ההבנות בדרכים שונות. חוץ מזה חזרו הלימודים בישיבה בה אני לומד ואני בכל פעם מחכה כבר לחזור אליה, היא כעין עולם בפני עצמו, דבר נפרד מהמציאות העירונית שנקלעתי אליה. ועוד מעט, האוניברסיטה. ממש עוד רגע. רק מחכה לקבל את לוחות הזמנים ולהכין את עצמי מנטלית. יש לי עד אז עוד זמן, לא מיד. ואוכל לשתף בחוויה. יצרתי חוויה מורכבת וגם מחשבה שאפשר להיכנס אליה אבל קשה לצאת ממנה, אחת מעניינת וטובה.
היו שעשו פשוטה משלי אבל זה מה שבחרתי. ואני מכיר במחוייבות שלי לפתח אותה ולהשאיר סימנים נוספים של מחשבות וחוויות. לא כל כך פשוט להגדיר את מה שיצרתי. במיוחד לאור העובדה שזה כולל אמנות שירה פילוסופיה מוזיקה ועוד ענפים של אותו העץ שאני יוצר והוא גדל ומתפתח בצורה הרמונית. בשנים האחרונות אני מתעסק במדע יותר מבקודמות. ואולי אף מעמיק יותר היות ואני כל הזמן ממשיך בדרך ולא עוצר אלא למנוחה קלה מדי פעם. אין לי חברה, נכון. אבל מי אומר שחייבים? אולי אף אחת לא מספיק רוצה כדי לתפוס אותי? או שאולי אני לא מספיק רוצה? שאלות שקשה לענות עליהן. באפליקציות ההתכתבויות פשוט שטויות. והתכתבויות ארוכות יותר לא תמיד מחזיקות ומדי פעם מפסיקות באמצע. כשאני נעצר על ציור לזמן רב יותר ומתבונן עליו אני יודע שאולי מצאתי משהו. עולם הציור איננו כל כך בטוח. וקשה ליצור שירה בכמות שהייתי רוצה בעולם כל כך תזזיתי. כדי לכתוב שירה צריך הרבה זמן ואני עסוק מאוד, דבר בעייתי בכתיבתה. הדס, הייתי באזכרה שלה. אני חושב אולי לבקר באופן פרטי ולא לבוא כשנמצאים שם כולם. זה ביני ובינה הייתי אומר, לא רוצה לערב בזה את כל העולם. אני אוהב שהמחשבה מסתבכת. הנה למשל שלי כוללת גם מחשבה פסיכיאטרית וטוב לי עם זה. פרויד העמיק אצלי משהו, וזאת למרות שהרבה מכתיבתו עוברת לידי בלי להשאיר חותם רציני. במרכז העיר הרצליה רק עוברים, קונים משהו וממשיכים. אחרת אפשר להיפגע.
הידידה סיפרה לי את זה ובהתחלה חשבתי שדברים כאלה רק נאמרים, אחר כך נוכחתי בנכונות הדבר. ותל אביב? כשמתרחקים ממנה היא נראית ריקה יחסית למה שקרה כשהייתי בתוכה. הייתי רוצה לקנות בה ספרים, יש בה נפלאים בחנויות. למשל החנות החדשה הזאת בסנטר, זאת של עיצוב ואמנות ויש בה גם יצירות מופת ספרותיות ופילוסופיות. נשארתי לבד מאוד, אבל זה לא רע אני אוהב את זה. רק שכשהיו יותר אנשים סביבי קיבלתי יותר יחס והיה יותר בטוח. מצד שני נפגעתי מהם נורא. האוניברסיטה נראית לי מקום יחסית בטוח, בטח לעומת מרכז הרצליה. הסינמטק פה לא רע והמוזיאון לאמנות עכשווית מעניין. התושבים פה קוראים עלי? יש עליהם פחות מידע. גם הבה להבא מגיע לפה פחות. בתמונה נדב ורועי מביטים בציור שלי מבעד לזגוגית בפתיחת התערוכה שלי 'תקופת היובש' לה יצא גם ספר שהצליח. שני חברים שהתרחקו ככל שהמרחק גדל, ושניהם חסרים לי. פה, זה לצד זה בגלריה ברנרד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה