התענוג של להיות לבד

 לאחרונה אני קורא ספרים ברוסית. אז לא רק שאין לי כמעט בכלל עם מי לשתף את התכנים שאני קורא בנוסף לזה הקריאה היא בכלל בשפה הזרה והרחוקה הזאת. ואתם יודעים מה? אני מתענג על זה. ההתענגות היא על כמה שזה שלי ולעיני. וכמה שאין איך לחלוק את זה ממש עם מי שאיננו בקיא בשפה. בדרך אני קורא הרבה מילים שקודם לא ראיתי בדפוס וגם פוגש כאלו שלא הכרתי קודם. נשמע כמו הרפתקאה בדפוס? משהו כזה. אז נכון שהרצליה רחוקה מהתרחשויות השירה והספרות ומהאירועים החשובים שמתרחשים בספירות האלו. ונכון שאין הרבה עם מי לדבר, אבל הנה, ההתענגות על הכתב עולה לשלב חדש. 

מה שכן היה יכול להיות נחמד אם היה עם מי לדבר ברוסית, אבל אין עם מי ממש. יש לי את האפליקציה קלאב האוס שכולה מוקדשת לדיבורים אבל אני לא ממש מתחבר למה שקורה שם, אנשים מדברים בה בעיקר שטויות. הפוסטים פה בבלוגר נשארים זמן רב אחרי שאלו שבפייסבוק מתיישנים, ונוספים קוראים אז שווה להשקיע פה. יש לי חבר שנמצא כרגע בחוץ לארץ שאני מדבר איתו על ספרים, ואנחנו מדברים באנגלית משום שהוא יודע מעט מדי עברית. 

אני מרוצה שיש לי מישהו לדבר איתו על ספרים. העולם מתהפך לחלוטין עבור יוצרי הספרות. האינטרנט, האינטיליגנציה המלאכותית (צ'אט ג'י פי טי ודומיו) ויש גם טלויזיה, קולנוע ועוד. לא נשאר להרבה מאוד אנשים זמן שמוקדש לקריאה ולכתיבה. אלו שמשקיעים בזה הם זן מיוחד בקרב האנושות. אנשים שקוראים משהו בדפוס זו תופעה מיוחדת. אני מודה שמכיר כאלה. והחנויות סטימצקי וצומת ספרים עברו הזניה רצינית עם המעבר למכירת מוצרים רבים שאינם ספרים, זה קרה כבר לפני שנים לא התעוררתי היום, אני זוכר את המעבר הזה. תתפלאו אבל להיות מנותק במידה זו לא קללה כל כך גדולה, אפילו עונג. 

בתמונה: דיוקן עצמי שהוא עיבוד של תצלום על ידי AI.

על המתרחש בחיי ובהרצליה.

 לאחרונה אני יוצר הרבה באמצעות מה שמכונה אינטיליגנציה מלאכותית. ולמרות שהכלי מאפשר הרבה מאוד יכולות ואפשרויות אני מרגיש גם חסך רוחני לעומת הימים שהייתי רק מצייר בהם או כותב בכל יום או קורא חלק ארי של היום. משהו קורה לנו שם בדיגיטלי, אנחנו מחסירים את הצד הרוחני של הדברים. ולעומת זאת, ביקרתי בישיבה ולמדתי הלכות שאדם אמור לקיים עם עצמו כשהוא בבית והחדירה לפרטיות נראתה לי מוגזמת. כזה אני, בכל דבר מוצא איזה חסר. חשבתי מה לכתוב הלילה והחלטתי לפנות אליכם כאן, הנתונים מראים שאתם קוראים את הכתיבה שלי פה, ואם כך אפנה אליכם שוב בכתיבה ואעדכן אתכם. ואתם, תוכלו להיות קהלי ולקרוא את מה שכתוב. חסרה היא הדס עד מאוד, כמה זמן היא מילאה בשיחות ובמסקנות. היא ידעה הרבה מכל הקורסים שלמדה באוניברסיטה והיתה חולקת איתי את מסקנותיה ואת המחשבות שהגיעה אליהן. כשהייתי אני מגיע למחשבות אמרתי לה, והיא היתה מתעקשת שנקרא יחד. וכמה כתבנו אחד על השני. ובסוף חשבה שתעבור להרצליה וניפגש פה ברחוב ולא קרה. והנה לילה, ותושבי העיר ישנים. ואין פה ממש שיח רוחני כמו שהיה עם הדס שהוא מחוץ לדת. הרוחניות היחידה פה שהיא בקבוצה היא עם הליטאים ועם החב"דניקים, ויש גם דתיים לאומיים אבל מזמן לא שוחחתי איתם ולא מהסתייגות. הייתי רוצה שיהיו פה כתבי עת וכותבים שמשוחחים זה עם זה באירועים כמו במרכז תל אביב אבל אין. ובאינטרנט כל כך הרבה טקסטים שאינני רוצה בכלל לקרוא, ועדכונים מחברים ששינו את דרכם. זאת ילדה ילד, זה עזב לחוץ לארץ. החיים ממשיכים למרות שהדס איננה פה, למרות כל אלה שאינם איתנו כבר. והנה אני לומד רוסית, וקראתי קטע פרוזה קצר מאת יצחק באבל. 

וזה באמת מספק לדעת שהצלחתי לצלוח אותו ברוסית, זה היה קל יותר מלקרוא שירה ברוסית, כפי שהובטח לי. אבל אין עם מי לתרגל את השפה, גם לזה אין פה אח ורע. אני חושב לפעמים בלילות על החלומות שלי, הפעם חלמתי על הישיבה ועל ציור חסידי של לב עם איקארוס בתוכו ודמות נשית. הנה, חלום שלי שלא נרשם במחברת. ובו היה רב חב"די. מדוע התקשורת כל כך רוצה להרחיק אותנו מהדת? האם זאת לא הגזמה? מה ישאר לנו? אין בטלויזיה לא אמנות, ולא מדע, ואין שם ספרים, ומתרחקים מדת, ועוד מיני דברים חשובים שלא מופיעים בקופסא הזאת. הנה אני שוב שוחה לא בזרם הדומיננטי של הפופולאריות הישראלית. כל הסופרים האלה שכתבו בשפה הרוסית, וודאי יהיה מרתק לקרוא בשפתם. כבר מרתק לי.

 והמשוררים, איך בנויים שיריהם, אני סקרן. זאת עבודה בפני עצמה להיות מעודכן במה שיוצא לאור והנה במקום רק להתעדכן אני חוזר לשפת הוריי, השפה הזאת שלא הקדשתי לה מספיק זמן עד היום. שאני דובר בה עם טעויות. ואני לומד מהאפליקציה, אין לי מורה לרוסית. אם היתה לי חברה לפחות היה עם מי לדבר, אולי אני עושה את הכל לקראת החברה שתבוא, אם תהיה כזאת בכלל. אולי אשאר לבדי. אבל לבד זה לא רע, זה טוב לחשיבה שלי, לשלום שלי עם עצמי. כשיש מישהי בסביבה עשויה לפרוץ מלחמה של אדם עם עצמו. הדס היתה לה השפעה כזאת, של סכסוך אדם עם עצמו. כזאת היא הייתה. ואתם קוראים יקרים, השארתם לי במשך השנים מעט תגובות בבלוגים, אף על פי שיש לי אלפי אלפי קריאות פה. אוי הרצליה בלילות. כמה שאת מיטיבה עם הכותב ואינך מעמיסה עליו. ואם הייתי רוצה להמליץ משהו לאנשי העיר, תקראו איזה ספר, תכתבו משהו, תנו זמן למחשבה. אנחנו גם ככה מוצפים. 

בתמונה, מתוך ה AI שאני עושה לאחרונה במחשב.

כמה מילים על הזמן הנוכחי, מחשבות והתרשמויות.

תארו לעצמכם עולם בלי קללות. היה יכול נפלא לא? או שהחיים כוללים גם אותן ולא חבר לנו שהן פה. החיים במדינה הזאת גררו אצלי מעבר בין ערים שונות. גרתי ברעננה, ואז בירושלים, וגם בתל אביב ובהרצליה. עברתי לא מעט. וכל מעבר גורר עמו חיים חדשים, עניין חדש ובנייה. למשל המעבר לפני שנתיים להרצליה עורר יותר עניין בתרבות הרוסית. לאחרונה קניתי שני ספרים בשפת רוסיה, אוספי שירים של יוסף ברודסקי ושל סרגיי יסנין בשני כרכים בצבעים שונים ובגילאים שונים. זה החידוש מבחינתי בתקופת מלחמה זאת של ישראל איראן. לא מספיק לנו עזה וחיזבאללה הנה גם עם המדינה הזאת. 

ואצלי זה מחייב לא לישון בלילות, דבר נפלא ואהוב עלי מאוד. אם רק זה לא היה מלווה בטילים שנופלים על המדינה בה נולדתי. הייתי מרוצה אם הייתי ער ככה סתם, בלי מלחמה בין מדינות במזרח התיכון. ומשום מה נראה שיש יותר שיחות טלפון לאחרונה. האם הבנתי כבר מיהם האנשים שרוצים לשוחח עמי לשנים הקרובות? מדי פעם מופיע חבר חדש. היום פגש אותי אדם שהגיע במיוחד ורצה לדבר על אמונה ועל פסיכואנליזה. לכאורה דבר שנעים לדבר עליו. 

אני הסכמתי לפגוש אותו אך היה קשה לעתים להבין לאן האיש חותר. אולי מצא את עצמו כלוא בסבך השפה. ניסיתי להוציא אותו מהמלכוד אך הוא כנראה אוהב דברים מסובכים. והנה, לילה. כשראיתי כמה קוראים יש לבלוג החלטתי לכתוב עוד פוסט ולהנעים את עיניכם ואולי אפילו להפעיל את שכלכם פעם נוספת. קורא יקר, ביקורך בבלוג מבורך. ועדיין יש מי שקורא בלוגים שלא תתבלבלו. נכון, לא זכיתי לתהילה כמו של פרויד מכתיבת בלוג וגם לא להשפעה חוצת דורות ויבשות כמו שלו מכתיבתם של בלוגים. אבל יש לבלוגים שלי השפעה לפחות באזור השרון הגדול שאפילו עולה בגודלו על תל אביב בה התחלתי לכתוב את הסבכים האלו. נראה שרעיונותיי נעשים מעוברים ביותר מחשבות ככל שהזמן עובר ומה טוב, אני מברך על כך. הפתקים נעשים מחושבים יותר, מחשבתיים יותר. טוב חברים, רק רציתי לבדוק מה שלומכם. אכתוב יותר בפעם הבאה ובינתיים אשאיר לכם זמן לקריאת פוסטים נוספים.

בתמונה: הכינרת בקיבוץ עין גב לפני תחילתה של מלחמת ישראל איראן.