המבט וישראל הרשברג

 המבט וישראל הרשברג 

בציורים בהם צייר ישראל הרשברג את דוגמנו וואלרי יש מבט בוחן, כזה שניתן לחשוב כמבט ביולוגי. הדוגמן  שכוב על מיטה, בציור עליו עבד הצייר שש שנים הכולל מבט חודרני אל דמות שמזכירה את סיפור נוח מהתנ"ך. נוח נראה עירום על ידי בני משפחתו, ואילו וואלרי נצפה עירום על ידי הצייר שעשה רישום הכנה שמופיע באתר האוסף של האספן דובי שיף. מה קורה כאשר צייר חרדי מצייר ציור עירום בהשפעת לוסיאן פרויד וקרוואג'יו. האם הוא יוצא מגבולות הדת או שמא מתגבר על שליטת הרבנים באורח החיים היהודי. כך או כך ציור השמן מראה איש זקן במשבר. פרויד מתאים לניתוח רגע הציור הזה אך נימנע מכך מפאת פרטיותו של הצייר המבקש להישאר פחות חשוף, רק נאמר שיש כאן עיסוק שמזכיר שהרשברג מוצא את אבות אבותיו בתולדות האמנות המערבית, ושבישראל איננו מוצא את מקומו בין האמנים המקומיים.

הרפרודוקציה אינה מעבירה דבר מהביולוגיות של המקור, דבר שמאפיין ציור טוב על פי הצייר מורה שפתח את בית ספרו בירושלים, בית ספר שעדיין פעיל. מבטו מאבחן את הדוגמן, אחת מדמויות האדם היחידות המופיעות ביצירתו כחלק מהקורפוס, גוף העבודה. הוא צייר את המודל כטבע דומם, דבר המרמז על המוות ועל ההליכה של הצייר לכיוונו. דבר שמעלה במחשבה את המושלכות אל העולם, המוטיב האקזיסטנציאליסטי מהיידגר, הפילוסוף של המוות. התנוחה לקוחה מציור נרקיסוס של פוסאן, הצייר הנאו קלאסי הצרפתי. למרות שהאמריקאים שונאים את הצרפתים שנאה שנובעת מאי הסכמתה רבת השנים של צרפת לאמץ כל דבר אמריקאי מעריך כאן הצייר את ניקולה פוסאן כאחד מאבותיו הציוריים, כאן היוצא מן הכלל הציורי ביחס לתרבות הצרפתית עבורו. ואף על פי שגישתו אנטי טקסטואלית הוא מביע בדיבור יחס לכותבים שהוא מעריך, ויחד עם זאת עולים פה בתודעה הוגים שכלל לא התייחס אליהם באופן רשמי, וגם אם איננו מחבר אותם לעצמו בגלוי ובמודע הם נשארים פה מרכזיים בהבנה הטקסטואלית את הנראה. מה עולה פה באסוציאציה מול הרפרודוקציה של וואלרי אם לא האקזיסטנציאליזם, בחירתו של האדם ובדידותו, ואולי בחירתו להיות לבד כדרך להתמודד. ציירו של ציור זה העמיד במרכז את הגוף, והמוות הוא נושא גלוי ביצירתו.

ציור החדר והמיטה והעמדת המודל במרכז מזכירים את השפעת הציור הריאליסטי הספרדי עליו, ואף את הצייר בן המאה ה-17 זורבראן ולא רק ציירים עכשוויים. המבט המצייר המעצב את הנראה עיצוב מדעי, זה שמתייחס לאסתטיקה רפואית הוא הנוכח כאן, והמתכת ממנה עשויה המיטה מהווה עדות לכך. רגליו של וואלרי מגולחות לחלוטין. אסתטיקה מדיצינאלית זו מזכירה לנו את היות המודל בן אנוש, כצל חולף כשם תערוכת הצייר במוזיאון ישראל.

בשבילו וואלרי הוא כעלה יבש שצייר בציור אחר. הוא הטבע האנושי, ואין צליל לציור הזה, דממה מוחלטת. אולי ישמיע הגבר הזה בגילו המתקדם גניחה. ואכן מתחת למיטה יש צל על הרצפה הישראלית. הציור לא הופיע באותה תערוכה שלו במוזיאון הלאומי, כנראה שהעירום איננו מתאים לתצוגה בארץ בה הדת היהודית משפיעה יותר ויותר בפוליטיקה ובקרב ציבור שחוזר בתשובה. ובכלל איך יכול להיות שפרקטיקת הצייר ומודל העירום מתורגלת כל הזמן בבית הספר הזה שהקים, במדינה בה הגוף מודחק על ידי אנשי הדת בה הוא לא מצא את מקום מגוריו בתל אביב אף על פי שלימד בה בשנות השמונים במכון אבני. יחסו אל הגוף יצר שרשרת של ציירים פיגורטיביים. אבל ציורים אלו שלו של אותו דוגמן נשכח היו לחד פעמיים, ומכוננים בעצם נראותם והמחשבה המכוננת אותם.