טל סלוצקר

 הרצליה איננה מזמנת הרבה הפתעות. לא מוצאים במרכז העיר שיחה אינטלקטואלית על שירה, תיאטרון, כתבי עת או קבוצות סופרים וכדומה. סיפרתי לידידתי מצרפת בטלפון על כך והיא הגיבה בכך שאמרה שאינני מכיר את התושבים מקרוב מספיק, הרי אין לי מביניהם חברים קרובים. אני מבין שמצד אחד היא צדקה, אולי יש מישהו שמתעניין בדברים האלו ועוד לא פגשתי אותו? מצד שני ממרחק כזה, כשהיא בצרפת קשה לה להעריך עד כמה משמים אזור מרכז העיר וכמה דל בו מבחינה אינטלקטואלית. היא אמרה שעלי להתכנס בעצמי, ולחיות ממחשבותי מספריי ומהכתיבה שלי. ולא לחפש את הקשר עם העולם החיצון כלל. זה שונה ממה שחוויתי במרכז תל אביב, והשהיה בהרצליה אכן הזמינה התכנסות פנימה אותה ממשתי.  אך יכול להיות שהיא הפריזה בדרישתה לאוטונומיה אינטלקטואלית. האם באמת העיר הזאת כה דלה בשיחות וביחסים חברתיים? תמהתי אבל חשבתי שתשובתי כבר בידי, ואחרת פה רק אם יוכח אחרת. אמנים נכנסים לפה כדי להופיע וממשיכים לעיר הבאה. אינם מתעכבים לחיות פה, לשתות בבתי הקפה, לשוחח שיחות עם התושבים וכדומה. פה אני כבש שחורה שקשה לעלות על קיומה. התקשר אלי היום אברך מהישיבה במרכז העיר ...

 קראתי את ספרו החדש של אהרון שבתאי היום. חרוזי תה לשליט הוא ספר של אנטי שירה שרק בסופו מתגלה ביותר הרחבה מצבה של השירה לנוכח זוועות המלחמה. הספר מחורז כפי שמשוררי תל אביב הצעירים לימדו לא לחרז. ורק בסוף הספר עוברת החרזנות של שורה בשורה באופן רצוף. תמוהה היא ההחלטה לשלב תצלומי תכשיטים בספר שירה, ועל הכריכה תמונת פה שלא ברור מי יצר אותו וכיצד הוא קשור באמנית החתומה בתחילת הספר על דימויי התכשיטים. האם זוהי רפרודוקציה של ציור המונחת על שולחנה? בכל מקרה את ספרו הקודם של אהרון שבתאי אהבתי קצת יותר. כשקראתי לראשונה את שיריו של אהרון שבתאי לפני שנים היתה התרגשותי רבה. במיוחד זכור לי ספרו פתחתי דלת ועמדת שם שלקחתי איתי לטיסת אל על ושם התרגשתי עד מאוד. הוא עצמו כותב בספר שהוא מפנה אחוריים לשירה, האם הדבר כה נחוץ?  מדוע לא לשים את השירה במקום מרכזי? את הספר מצאתי בחנות תולעת ספרים שבכיכר רבין ושם חיכתה לי ערמת עותקים. והנה יום אחר כך כבר מופיע המשורר אהרון שבתאי על שער בידיעות אחרונות בתמונה טיפוסית מחזיק מקטרת בפיו כסופר מוערך שכל הצעירים סביב חוגגים את יציאת ספרו החדש. האם הוא חרט על ד...

 ככל שאתם לא מדברים ואומרים פחות מילים ומחכים שיפנו אליכם במקום לפנות השפה העברית מתדרדרת. אין בחוץ כמעט שום דיבור, אנשים שותקים בכל מקום, בקושי שומעים הגה. רציתם מדינת שתיקות קיבלתם אחת. הרבה אנשים כאן אינם מחכים להזדמנות להוכיח יכולות שפתיות, עליכם לעבוד כדי להפעיל את השפה ולו השפה תלך לעזאזל. בכל פעם אני מגלה כמה אנשים אינם מנהלים שיחות בכל מקום, ואם אתה מנסה לפתוח איתם בשיחה אינך מגלה את האנשים המגלים ביותר אלא יותר הסתרות וניסיונות לא להביע מחשבה ורעיונות. העולם הזה באמת הולך לכיוון לא טוב.  אנשים אינם קוראים ספרים כמעט בכלל. עליכם לפעמים לקנות ספר, כדי לגלות באמת מה כתוב בו. על זה שלא קוראים כבר בספריות בכלל אין על מה לדבר.פשוט נורא. יושבים מול המסכים בכל מקום ומסתכלים באינטרנט ובתוכנות. ומתי תקדישו זמן לכתיבה? לגילוי המחשבה לעצמכם? והחום הנוראי, בכזה חום אין קירור באוטובוסים? האם בהנהלת החברה השתגעו? הרי יש מזגנים, מה עם להפעיל אותם? השמש צולה את כל ערי המדינה והתושבים אינם מגנים על האוכלוסייה על ידי קירור אמצעי התחבורה הזה. המצב ברכבות יותר טוב, אבל רק בקצת. גם שם הנמי...

המצב בארץ גורם לי לחשוב שאני מאבד הרבה אנרגיות לשווא. איזה חום, ואיזו אווירה. לחץ נוראי שאנשים עובדים בו. השלמתי כתיבת ספר, איזו הקלה. מקווה שהספר יודפס בקרוב. הבעלים של הסופר מרקט תמיד מוציא משם את המאכלים הטעימים. נשאר לקנות את מה שיש. רשמתי והכל התקדם נפלא, אבל נעצרתי מתישהו. אינני רואה סיבה לסיים משהו. אפילו רציתי להראות שהשארתי את הרישום בהתחלה שלו. ולצידו שיר.  כל הזמן הוצאת אנרגיות, אבל הציור הוא מדיטציה, והוא נותן אנרגיה. אם רק הייתי עכשיו באמריקה. לא הייתי צריך להתמודד עם כל כך הרבה קשיים שיש פה. וכשאינך יוצר וידאו חדש ביוטיוב עליך לחשוב על החדש שלך. התיישבתי מול המחשב ויצרתי אותו והקלטתי ובסוף גיליתי שהתוכנה הקליטה רק סאונד ובלי וידאו ואי אפשר להעלות לשם פוסט כזה.  הייתי רוצה שיחות משמרות אנרגיה, אבל השיחות מוציאות אנרגיות. לא מנסים לשמור על האנרגיה שלי וכך היא מתבזבזת. האפליקציות בטלפון גם הן מעקבות הרבה דברים, אפשר לומר שהן נותנות בידור. אפשר לשוחח עם הרבה אנשים. ולא כולם יהודים, וחלקם אנטישמים ובכך אמרתי שאני גם נמנע. קראתי ראיון, וקיוויתי שהאנרגיה תחזור אם אהיה ע...

 אתם יודעים וודאי שהקהל של קוראי הספרים מצומצם מאוד. והוא הצטמצם לאנשים שכותבים ספרים שהם בעצם בין האנשים היחידים שעדיין קוראים אותם. ישנם סטודנטים שקוראים כעבודת בית בקורסים וגם בקבוצות זום שחלקן יזומות והם מצטרפים אליהן ואת חלקן הם יוזמים בעצמם. וישנם אלו שכותבים כפי שהזכרתי, מדובר במשוררים שאני מכיר ולפעמים אמן או אמנית הם קהל הקוראים שלי. לאחרונה צייר אמר לי שהוא קורא בספרי 'הבית הלבן' בסטודיו בכל פעם כמה שירים. תגובות כאלו מראות לי שבכל זאת יש איזשהם חיים לספרים שלי, שמישהו בכל זאת מוריד אותם מהמדף וקורא. וגם פנה אלי אתמול מישהו שראה ספר תערוכה שלי והוא התעניין בציורים ולאן הלכה האמנות שלי. וכל זה מראה שלמרות הבידוד הגדול שאני נמצא בו האמנות שלי והספרים בכל זאת מתקשרים למישהו וישנם אנשים שמגיעים אליהם וקוראים או מסתכלים ועדיין מבינים מכל זה איזה משהו וזה עדיין מתקיים. פעם לא היתה מודע לאיזו תופעה שולית זו צייר שמציג את יצירותיו, ובתודעתי זה היה מרכז העולם. היום אני יודע שרבים אינם שמים התרחשות כזאת במרכז הווייתם. ניתן לומר שאני אוהב את הווייתו של ספר שירים שפורסם באופן עצמ...