צעקותיה של רות והשפיות שלא תשוב אליה במהרה

אז רות מתקשרת לאדגר וצועקת בטלפון. הוא עונה לה בקולו הבטוח בעצמו, אך היא ממשיכה בצעקותיה, עושה לו רע. היא איננה מספרת אודות עצמה כדי לא לגרום לעצמה נזק וכדי לשמור על טון פטרנליסטי, ואז אומרת שזה לא פטרנליזם כדי להסתיר את זה. הוא מאזין לה ועונה בביטחון עצמי, את בדרך לאישפוז, היא עונה לו בצעקות טירוף ומנתקת את הטלפון. היא תמיד היתה משוגעת, מרגע שהחלה לעשות מוזיקה, היצירה האמנותית שלה בינונית על אף המחאה שלה. רות היא בחורה לא שפויה בדעתה, וחסרה לה חכמה, כזאת היא. לפני כן היתה יפה באופן טבעי ואילו היום היא צריכה טונות של איפור ולבוש מיוחד ובולט, דבר שהצטיינה בו מההתחלה. הוא הבין שהיא שונאת אותו בטירופה הבלתי מתון. לקחו לה את הבת שלה. הוא ידע שאין לה דרך חזרה מהטירוף, שהמערכת הטריפה אותה. היא השתמשה בשאלותיה כנשק כדי לנגח אותו, עשתה כאילו כוונתה לעזור אך איננה עוזרת בכלל. מעולם לא באמת עזרה חוץ מבדברים מולטי קטנים, ומולטי זאת מחמאה כאן. הוא ידע שהיא מתאשפזת עוד רגע, אין לה ידע שאיננו מניסיונה במערכת הזאת. היא סבלה אותה על גופה וממשיכה לסבול, ואיננה מודעת להשלכות של בורותה. הוא חשב שהיא איבדה את הדרך שלה אל הידע, שהוא יכול להוביל אותה הלאה, אך היא לא הקשיבה, רק שאלה בצעקות וגרמה לו לכאב. 

הוא ידע שזה מה שהיא רצתה, לעשות רע. זאת היתה כוונתה הבלתי תמימה. האם היתה אישה, הוא לא הסכים עם ההצעה הזאת. מבחינתו תמיד היתה צעירה ממנו בכמה שנים טובות. אמרה שהיא בת 32 אך הפגינה התנהגות של אישה זקנה ומעורערת. היא לא תזיז יותר קיסם בחייו כל עוד לא תופיע בגופה, ועדיף שלא תגיע כלל. הוא ידע שהיא בסכנה. אך המרחק הרב לא יעשה את השיפור הנדרש לשני הצדדים בדיון הנטוש הזה. היא היתה עלובה כבר, לא חשובה לרבים ובכל זאת מפורסמת בזכות יופיה, וזאת אף על פי שבתמונות מסויימות נראתה כמו מפלצת. דיברה שטויות למכביר, והוא לא יכל להתייחס אליה ברצינות בלי הידע שלא הפגינה בפילוסופיה ובתחומים נוספים. הוא שאל על יצירתה והיא שלחה לו תמונות כדי שיסתכל. בציורים בעלי חיים שעברו ניסויים והתייחסות על התרופות אותן ניסו עליהם, הוא רצה להגיד לה שיש ביניהם דמיון יצירתי אך היא לא הקשיבה, היתה אטומה מדי לדבריו ויותר מדי מופנמת ומרוכזת בעצמה. צעקותיה הדהדו את קו הטלפון שרצה להתנתק כבר. היא היתה רעה בשלב זה, לא היתה טובה יותר במלוא מובן המילה. רות היתה אישה שזנחו אותה ונלחמו בה, וזאת על אף הנזק ההיקפי שרצתה לגרום לכל מי שמסביב. 

היא ניתקה ברגע שחשבה שגרמה מספיק נזק, כוונותיה הטובות היו לצנינים ולא שינו באמת דבר בתמונה הכללית, היא לא התקשרה אפילו קצת כדי להביע כנות ובמקום זאת צווחה שאלות בטון של אישה שאינה מביעה דעה המבוססת על נתונים מרובים אלא אך ורק על ניסיונה האישי. חבל שזה המצב, היא אכן התקשרה כדי להילחם בו. הוא רצה להושיט לה יד והציע לה לקרוא את דבריו של הפסיכיאטר האמריקאי שסיפר על מה שקורה בפסיכיאטריה. אך היא רק חיפשה ברשת ולא היתה בה הענווה ללמוד ממנו באמת. היא היתה שבורה ומלחמותיה אינן מלחמות של נצח אלא של רגע. כאלו שמובילות אותה להסתבכויות, לא מפתיע שהיא צווחת כמו ציפור פצועה. 

הוא לא רצה לדבר איתה בשלב הזה. היה מרוצה שהיא ניתקה את הטלפון הארור שלה. הוא חווה אותה כמישהי בעלת הפרעה, מישהי שמפריעה ולא אחת שנותנת יד לחבר שהיה שם בשבילה בכל זאת. היא היתה בחורה מקוללת, אחת שנמצאת על פי תהום, ולא זאת שתעזור או שתיתן שיעזרו לה. כל העולם רעד לקול צעקותיה, ומצד שני איש לא שמע אותן פרט למנגנון שהיא חשבה להסית אנשים להילחם למען זכויותיהם בו באופנים שסיכנו אותם. היא לא היתה פעילת זכויות אדם אמיתית שיכולה לעזור, רק דחליל חסר עיניים ומאופר בין דחלילים נוספים שעמדו בשדה. 

יעל לא היתה שם, גם היא לוחמנית. שלוש שנים מאז שעברה מן העולם בו היתה עמו לשבע שנים. הוא סיפר לה על רות. אך רות לא ידעה מספיק על יעל כדי להבין את הכיוון שכדאי לה ללכת בו. היא לא ציירה כל כך טוב המטורפת הזאת. וזאת בניגוד ליעל שהבינה את העניין. שום דבר לא יעבוד מעתה לזאת שהתקשרה כדי להילחם ולא כדי לכרות ברית. ילדתה נלקחה ממנה וכנראה שלא תחזור. היא היתה סופה של תקופה והסופה שתחריב בחייהם האישיים של האנשים הקרובים אליה. היא היתה אבודה לחלוטין ובאופן סופי לגמריי.  

בתמונה פסל בחמר לקראת התקשות