טל סלוצקר

יושב בבית אריאלה בין אנשים שיושבים מול מכשירים דיגיטליים, מחשבים ניידים. אני באייפד שלי שמולי. כמה שונה החוויה מאשר כשישבנו כאן מול ספרים, הייתי יושב מול ספר. אבל כרגע, האולמות בשיפוצים. ובכל מקרה הבאתי איתי את הטאבלט אז אשתמש בו. אני יודע שאתם קוראים משום שהבלוג עבר את שיא הצפיות לתקופה בחודש שעבר. בבית אריאלה האווירה היא של עבודה ולמרות השלווה שמשתררת כאן יש פה מעט מתח, אבל זה בסדר. ואולי זה האספרסו ששתיתי קודם לפני זמן קצר. רוב הצפיות שלי מגיעות מארצות הברית ואחר כך ישראל ואז סינגפור. אלו שלושת המקומות הראשונים בכל הזמנים עד כה. סינגפורים יקרים, האם תספרו לי מה מעניין אתכם בבלוג. פה יש מדרגות ואור, אולמות מאוכלסים ומרחבי קפיטריה. והרבה צעירים וזקנות וגם מעט זקנים. מישהו שאני פוגש פה יגיע עוד כשלושת רבעי שעה, ואני מתכוון לבקר היום עם מי שקבעתי איתו (אדם אחר) במוזיאון תל אביב לאמנות שפתוח היום. יש יותר חשיפה במדיה הדיגיטלית מאשר במדיום המודפס עבורי. ואני כותב עבורכם פה גם כדי לעדכן וכדי לעניין אתכם במה שקורה לי וסביבי. ביקרתי בארצות הברית פעמיים וביקורים נעימים היו לי. אנשים סביבי חוש...

ישבתי בינות הבניינים וחשבתי על מה שקרה אבל לא שמעתי שוב את מפל המים מרשרש לידי השמש היתה חזקה היום, החום כביר וקופח במאוד מאוד ממה עשויים מפלי הזמן המפילים עלינו מכות האם כל רגע בנוי מאוד רגעים או שאנו במשך המתמשך. לא הפסקתי לטייל בינות לבנייני העיר הזאת, שמעתי כיצד רגעים של שלווה מביאים רכב לנסוע בקרבת מקום. בתמונה בית שצולם בוייטנאם

הרגשתי אחרת היום, ולא בגלל שקיבלתי הביתה משהו שלא היה ספציפית ביום הזה, הרי היום שבת. קיבלתי את בשורת מותו של גבריאל מוקד אתמול, ואפילו עשיתי מספר טלפונים עם חברים. הקלחת העירונית הצינית הזאת מילאה את אויר העיר שלי. ומזג האוויר אתמול היה ממש מושלם. והנה, קצת חם יותר, אך יש רוח נעימה בכל מקום. השכן למטה הסתובב עם קעקוע של ממנטו מורי על בטנו. הבחורות בעיר הזאת מנתבות דרכן ציניות של הזיקנה. הבנתי כבר את שיש להבין. זה מתחדד ככל שאני מתרחק ממוקד היחסים. עם זאת הייתי רוצה שידברו על ספרי יותר. ואכן, אלו קיבלו את מקומם הראוי על מדף הספרייה הלאומית ובספריות נוספות כולל בארצות הברית. אחרי גבריאל הבטן מרגישה אחרת. גם לו היו תחושות בבטן לאורך חייו. הלווייתו עוד לא התקיימה. כל חייו היה קרוב לכותבים המעולים ביותר בספרות העברית וגם להרבה נוספים שבהם ראה כישרונות שראוי לתת להם יחס בכתב העת 'עכשיו' שנחתם לפני כמה שנים. עם מותו של המוקד הפסיק לצאת כתב העת שלו כנראה, אף על פי שהעביר לנו עבודה לעשות. את חייו כתבתי בקבצים אותם הכתיב לי למחשבי הנייד במשך פגישות רבות. הוא כתב את הכל על הנייר ואני...

הוא התעורר לאט, שתה כוס קפה. היום היה יום כמו כל הימים. הוא היה יכול לנסוע לאנשהו השבוע, כמו שנסע לפארק הירקון כדי לפגוש את היפנית, אכן נסע. אבל רצה להישאר בעיר בה גר, למרות שלא היתה בה התרחשות מיוחדת. היום חג השבועות, והוא לא עשה דבר כדי לציין את החג. בחלום לפני שהתעורר חלם שהוא פסיכולוג לאישה זקנה, ושהיא רוצה סיסמא שלו ממכשיר דיגיטלי. לפני כן חלם שהוא כותב מחזה בבית קפה קיוסק ושאומרים לו שאסור לו לקרוא למחזה על שם בית הקפה. בחלומו הקודם חלם שקרח נוגע בידו וקר לו וחבר שלו חושב שלא קר לו למרות זאת. רמי ליבוביץ' היה מדוכא, הוא לא התחיל נושאי שיחה ותשובותיו לאדגר היו קצרות מדי.  בתמונה, הטבע בליטא  

החוויה הזאת של להתעורר אל תוך היום ולרצות לחזור לישון. ובנוסף, עונות השנה של ויוואלדי מנגנת ברקע. הייתי רוצה שהדברים יהיו אחרת, שיהיו הרבה שכנים לדבר איתם, אבל יש כמה בלבד. וחוץ מזה טוב היות האדם לבדו. אני מוקיר את הרגעים שלי לבד, בהם אינני נתון להתקפת תושבי העיר, חלקם יותר טובים מאחרים לא כולם אותו הדבר. רמי ליבוביץ' מאושפז כרגע במחלקה פסיכיאטרית. הייתי בקשר טלפוני איתו.  הוא אומר דברים הגיוניים. האור בחוץ חודר אל תוך הדירה. ולמעלה בונים, והאם זה טוב. זה אומר שתכף תהיה שם דירה במצב כמעט חדש. אולי עלי להתכונן ליום הזה ולא לשבת לכתוב, ובכל זאת הכתיבה טובה. הרמקול שאבא קנה לי מוציא מתוכו צלילי באס מצויינים, אבל הקטע שאני מקשיב לו נשמע מבוצע על ידי מחשב ולא בידי נגנים חיים. העברתי לסימפוניה מספר 9 של בטהובן, היכן שניתן לראות נגנים. זה יותר אמין בשבילי.  הקונטרבאסים היפים האלה, ידעתי שאני יכול לדבר עם אבא שלי על דברים כאלה. הוא בכלל היה בעיר בשם צ'אנגשה בסין ואמא היא היתה בליטא. כולם היו איפשהו, רק אני בביתי השקט. רציתי לשוחח עם אנשים באפליקציה אבל עלי לכתוב. היום אני חי בשביל לכת...

לא רציתי לצאת מהבית, זאת האמת. ובכלל הייתי עייף מכדי לעשות משהו משמעותי, אפילו כתבתי מתוך עייפות. והקפה ששתיתי לא עזר לי מספיק, אפילו שזה היה קפה עם הל וחלב שאני פיתחתי. לא שמעתי על מישהו נוסף ששותה כזה, חשבתי שהמצאתי אותו. קרן היתה רחוקה מדי ממני מכדי שאתייחס כל הזמן. היא לא התקשרה ובכלל לא אהבה שיחות טלפון. והקוראים ששוחחתי איתם קראו אותי יותר בפייסבוק מאשר בבלוג, כן, כנראה שהבלוג שלי מיועד לחשיפה לחוץ לארץ יותר מאשר לישראל בסופו של דבר. אני מתכוון לכך ביחס לסטטיסטיקות. ורציתי להתארגן, לא שלא רציתי. אבל המיטה קראה לי והתחשק לי להתאחד איתה. ולכן אלך עכשיו לישון.  בתמונה הטבע בליטא