טל סלוצקר

  על האמנים העכשוויים לעסוק במחקר המדע על ידי קריאת ספרים ותצפית. האמנות לבדה אינה מספיקה, יש להוסיף אליה את המחקר. בתמונה נוף הולנדי שמעורר רצון להתבונן, כפי שצילמתי בארצם של יאן ורמיר רמברנדט ואן ריין וקרל פבריציוס ובה במאה השבע עשרה בעיר דלפט התגלו הבקטריות למבטו המיקרוסקופי של חוקר שהתבונן במיקרוסקופ שלו. שמו אנתוני וואן לוונהוק והוא היה סוחר בדים ולו היתה מעבדה ביתית, הוא ראה את העולם שאיננו נראה לעין ללא מיקרוסקופ

אני בבית הקפה, אבל לא ממש בו. יותר בחלל פנימי, אולי הייתי קורא לו נפשי. המוזיקה מכניסה אותי פנימה, למצב רוח. ויש פה מעט תנועה, ולמרות שהיא חיצונית לי משהו בה נתפש אצלי כפנימי. שתיתי קפוצ׳ינו והיה לי לא רע. רציתי שיחה עם אבל לא היה לי עם מי לדבר. תושבי העיר הזאת מעוד סגורים בתוך עצמם. מצאתי חבר אבל הוא חולה, ואין לו כוחות לדבר איתי מבלי להתלונן על מצבו. שוחחתי הבוקר בטלפון עם החבר מבאר שבע, התכנון להערב הוא קונצרט עם ההורים ובן דודי מדרגה שניה. בחוץ חם, אבל לא עד כדי כך שאי אפשר לצאת החוצה, הגעתי עד כאן.  אני זוכר עד כמה קשה ליצור קשר עם מישהו בעיר הזאת, היחסים פה בנויים על קניית סחורות. מעבר לזה כמעט ואין עם מי לדבר, נשאר להיות בקשר עם המשפחה, ואלו שישבו מולי עזבו כבר. הרהרתי בכך שהעיר הזאת אינה נותנת מספיק חומר לכתיבה, הרי לא קורה פה כמעט שום דבר. כיסא ושולחן, אלו דברים שנראו כל כך מופלאים פעם, והיום הם נראים פחות מדהימים מאשר אז. הגענו לעידן הדיגיטלי, מסכי טלפון, טאבלטים מחשבים וטלויזיות. האנשים בעיר הזאת אינם חושבים שחסר להם משהו מבחינת עניין אינטלקטואלי, מובן לי.  בעיר הגד...

בית הקפה מלא מחשבים ניידים ואנשים המשתמשים בהם. אלו שלצידי נשמעים כסטודנטים באוניברסיטה. הם מדברים באנגלית. בטח לומדים משהו מעניין. יש ביניהם שיחה ערנית. כתבתי הרגע שיר פה. היה מעניין, חוויה לכתוב באופן דיגיטלי, גם באותיות קטנות. המסך משנה את מראה הבלוג. אני יודע שבמחשב הוא נראה אחרת. יש לי הרבה קוראים לאחרונה. אם יש משהו שהוא הדבר הבא תעדכנו אותי. האווירה פה היום צעירה. שמחה ויופי. בחוץ אורשמש חם ומהביל אבל נעים. רציתי יום הרפתקני, קשה למצוא כזה בעיר הזאת. הבוקר חיברתי את הטלפון למיקרוסקופ עם מכשיר מיוחד, כיף לי שיש לי.  אני עונד את השעון הכסוף החדש שלי. כבר הספקתי לקרוא איזה עמוד של רומן. לפני כמה ימים סיימתי את ׳אחיינו של ויטגנשטיין׳, ספר שהיה חשוב לי לקרוא. יש בו שיגעון רפואה, פסיכיאטריה מוזיקה ועוד מכל טוב נפלא. המוזיקה המנגנת כאן היא מהילדות שלי, מתקופת בית הספר. ניגבתי את האף במפית ושתיתי את כוס האספרסו שיש בה בדיוק בכמות. הרגשתי איך במקומות רבים בעיר יש יותר מדי קפה בכוס. אני חושב שזה עושה לא טוב. דיברתי עם הסטודנטים שלימיני. הם אמרו שהספריה פתוחה באוניברסיטת העיר. אני חושב...

החיים האלה הם בעצם לחיות במקום סגור, אפילו כשאתה בחוץ. הוא חשב לעצמו. האם יגיע היום בו ארגיש את החופש המלא שלי? זה תלוי ברגעים בהם אחשוב על סארטר, איש החופש המוחלט.  בתמונה, ציור של ליאונרדו דה וינצ'י בלובר יוחנן המטביל

אז זהו, התעוררתי אבל לא ממש חשב אדגר. אני ער כבר כמה שעות ועוד אינני ערני ממש. אדגר חווה יום קשה, החברים אינם ממש מתעניינים בו כרגע. ישבתי מול המחשב והתבוננתי על האותיות רצות, ובפה לא הכי נעים. הפתקים מכסים את השולחן. הוא יודע שחם לו, אבל הוא חולה, הצטנן. היחסים בין בני האדם מקוצרים, עם מי יש לו יחסים משמעותיים. הוא חשב אם ללכת לישיבה אבל היה לו כבר מאוחר. בישיבה הליטאית הידע שלו הדהים אנשים יותר משהוא מדהים בכל מקום אחר. הוא שמע את התלמידים נדהמים ולא מאמינים למשמע אוזניהם. התלמיד שלו הכין לו כוס קפה בפעם שעברה, הוא הרגיש יותר טוב. חוץ ממנו כולם שם היו בשחור ולבן, הוא לבש מכנס חום בהיר וחולצה לבנה והיה לו גם שעון על היד.  האם הזמן ישתנה ככל שהוא יעבור? לראש הישיבה היה שעון קסיו של ארבעים שקלים, מפתיע כמה זול עולה שעון איכותי בימינו. אדגר לא רצה שעון מתקדם מהסוג שמעביר נתונים לטלפון. הוא ידע שאפשר לפרוץ לשם ולראות את הפרטים שהוא משאיר שם. הוא שתה כוס של משקה קר אבל רצה לשתות עוד משהו. לפעמים הוא חשב מזל שאין לי אח, ולעתים חבל שאין לי אחים. עבד לו כפסיכיאטר לאחרונה, השיחות היו מעניי...

אז אני קורא בספר פסיכיאטריה, וגם פוגש אותה מקולותיהם של בני אדם בשיחות. ואז מסתכל על סלייד במיקרוסקופ ומתרשם מההבדלים. בסלייד של התקף לב רואים כיצד הלב שוקם ואיפה, בזה של סרטן אפשר לראות גרעיני תא מוגדלים. אלו הבדלים פיזיולוגיים שאינם במה שמכונה מחלות פסיכיאטריות. שם מתייחסים לרגשות, אמונות, התנהגויות ועוד מאפיינים של תרבות. זה הבדל מכריע, פתולוגיה מול תרבות. וכמובן שצריך לצחצח ולדייק. כשאני מסתכל על סלייד גם שם התרבות מהווה עדשה דרכה אני מסתכל, מתי התא גדול מדי למשל. הרי יש פה נורמה שמעורבת. וגם איך הרבה מאוד אנשים מפספסים את ההיבטים הכל כך מעניינים האלו של הרפואה. אדגר שומע כל הזמן את עצותיהם, לשתות מים, קח תרופות.  אבל האנשים המדברים איתו אינם מתעניינים כלל באספקטים הרפואיים המקצועיים שמעניינים אותו ושמהווים את מרכז ההתעניינות האינטלקטואלית שלו בהווה. אחרי זה ציור ציורים עבור קירות נראה פחות חשוב מאשר קודם. והספר הזה שהוא קורא כרגע, כתבים על הרפואה מאת קנגילהם, כמה אנשים בארץ קראו אותו? הוא שוחח עם סטודנט לפילוסופיה לא מזמן וזה יעץ לו לקרוא מחברים שכבר תורגמו לעברית ושיותר אנשים...