חי וכותב כמו שיחה

 שלום חברים, מהם החיים אם לא האינטראקציה בין מה שאנחנו חווים לטקסטים שאנחנו קוראים? ואני מתכוון במובן הרחב שכולל גם וידאו וקולנוע ושיחות ולא רק ספרים ומאמרים. האם מגיע לנו יותר? מהו הדבר שמניע אותנו. כל אחד צריך לענות לעצמו על כך. תמיד אני חוזר אל הטקסט מאז שהתחלתי בכתיבה יומיומים בגילאי העשרים שלי. והיום, מפגשים אקראיים אינם מה שהיו בעבר, אדם שנתקלת בו היכנשהו יכול להיות גם אחד שמוצא אותם באינטרנט וכותב לך הודעות. אכן כך היה. לעתים אנשים חוששים לענות, בין אם זה טלפון או הודעה. והאינטראקציות בעיר מובילות אותנו מכאן לשם. והחלל שביניהן, יש גם חלל. וזה מזכיר מבחינה מילולית את הקורבנות שהמדינה הזאת איבדה, כמה הם חשובים לקרוביהם, וכולנו התרגשנו כבר מהאובדן שחווינו בשנה ומשהו האחרונות. האם יש לנו איזה קיום מעבר לחולף? אני חושב שבאמנות הפלסטית, בציור ובפיסול, במידה והם שורדים, וגם הספריות משמרות את מה שנכתב. אדם משאיר אותות ומסמן את המקום. לעתים אינטראקציה נדחית לזמן מאוחר יותר, ויש כאלה שנראות לנו דחופות ביותר. אני מספר לכם על היומיום שלי. דבר שהוא נושא אצלי, והייתי רוצה לומר שפחות אישי ממה שאתם עשויים לחשוב, מאחורי המסך הזה והמקלדת. וזה למרות שאכן מדובר בעניין די אישי. אבל כמות הטקסט הזאת שאני מייצר, איש אינו יכול להקיף את כל מה שכתבתי. 

והמשפטים מתפזרים בין הקוראים והאנשים שמשוחחים איתם, מהבלוג מהספרים מהסטטוסים מדובר במלאכה. פעם רציתי להשפיע על הדיבור, ודרך הכתיבה מצאתי דרך לעשות את זה. אנשים חוזרים על מה שהם מוצאים בכתב, ואני מרוצה מכך. יש גם התיישנות. אינני שומע שחוזרים על משפטים של דוד פוגל למשל, וגם ביאליק איננו נחזר. והרבה פעמים כשאנשים רנדומאליים חוזרים על משהו שאיזה משורר כתב לכאורה מדובר בטעות חד משמעית, ויש לתקנם ולפעמים אף קשה לתקן את כל הטעויות מרוב ריבויין. ישנם דברים שנחזרו שלא היו כפי שהופיעו בכתב. ומכאן יחסי הכתבים והגורם האנושי. יש שאדם כותב דברים ואחרים קוראים, ולעתים הכתבים נראים עזובים. ואני הייתי רוצה שכל אחד יקרא משהו בכל יום. שהספרים יהיו בידיים נכונות. זוהי הספרות כטקסט בבלוג. הייתי רוצה לשוחח עם בחורה, אם אפשר באופן קבוע, שיחות נפש כאלו מה שנקרא. ולשמוע איך היום שלה עובר. מה שקרה לי עם יעל. הבחורה הזאת נעלמה מחיי כפי שנעלמו עוד ולא חזרה כפי שלפעמים חלק חוזרות. הרומנטיקה קורית רק לרגע, ואז נשארת כזיכרון. יש את הבחורה הזאת מניו יורק, אנחנו משוחחים והיא ברכבת, או ברחוב ניו יורקי סואן. ולעתים אני רוצה לשוחח עם משפחתי, הורי שלא תמיד זמינים. 

ולפעמים היומן מזמן לי שיחה עם עצמי בכתיבה. הציור לא נשאר מאחורי, אני חווה את מה שהוא עשה על בסיס יומיומי. אבל הוא הרחיק אותי יותר מדי מהשפה ומעושרה. אני מכיר את הצייר ההוא שחי באותה העיר שאני גר בה, הוא איננו קורא ספרים, וגם אינו כותב. יש לו בעיה עם טקסטים. והריחוק הזה מחייב אותו אל הציור. זהו איננו הקיום שלי. לי יש גם את הטקסט ולא רק את המימד החזותי שגם קיים בחיי, חד משמעית. אולי הטקטס נמצא יותר באינטראקציה עם הסביבה האנושית. לציור ולפיסול מימד אילם משלהם, והם פחות נוכחים כתוכן שפתי. אהבה, היא אהובה עלי, ואני אוהב לשמוע עליה. ואת בתי הקפה בהם אני מעביר את הזמן, אך הם פשוטים יותר מבעבר. על השולחן יש לי ספר של וויליאם בלייק באנגלית, וקראתי מתוכו כמה שירים בשבוע האחרון, ולידו ספר נוסף. אני יוצר את הטקסטים כפי שאני חי ואלו מדברים בחזרה דרככם, זו השיחה. 

 

על החיים ואנשים ועוד

החיים יותר טובים משהתחילה שנת הלימודים. האוניברסיטה מחזקת והחברים בקמפוס נפלאים. חוץ מזה ההרצאות מעניינות, ואפילו שרק התחילה השנה אני חושב כבר שהשנה אפילו יותר מעניינות מבשנה שעברה. רוב האנשים סביב מדברים פחות מבשנים קודמות, ובכל זאת ישנן שיחות מעניינות. יש לי תוכניות והוצאתי ספר שירים חדש בשם 'מוזיקה לעת מלחמה'. אכן כיף לראות שישנה הוצאה חדשה ממני, הכריכה והפנים, הכל מעניין. וכשאני קורא בספר אני מגלה שהוא יותר מעניין משחשבתי שהוא, וזה בעקבות הערה שקיבלתי אודות הכתיבה שלי. אני רוצה להספיק הרבה, ולפעמים נראה שאני מספיק לא מעט. העיר מלאה בהתחכחויות אפילו בסופרמרקט, אנשים חשים כלפי. לפעמים ישנם מפגשים נעימים מהמצופה. בפייסבוק אני כותב תגובות ולא תמיד עונים לי, וזאת למרות שטרחתי להתייחס ולשים לינק וכדומה. כך זה להיות איש מפורסם שמתעלמים ממנו לעתים מתוך הערצה ולעתים לא מהסיבה הזאת. ומתייחסים אלי הרבה בכל זאת. לפעמים היחס אהוב עלי ולעתים פחות. אבל בכל יום בימים האחרונים אני מרגיש קיים. ולעתים אנשים שמים לב בכתיבה שלי למשהו וזה עובר הלאה ואני אוהב את זה. אפילו אם כתבתי משהו שלילי וגם זה קורה. דרכו של אדם כותב היא דרך מעניינת וחשובה והאינטרנט מוסיף מימד חדש לגמרי לכל זה. אני מאוד אוהב שירה וגם פילוסופיה וביוגרפיות ועוד סוגות שאני קורה ומשקיע את הראש במחשבה עליהן. הספרים מארחים לי חברה כשאני למעלה וכשאני למטה הם גם קצת מרימים אותי. לעתים ספר יכול לקחת אותך גבוה. שמעתי היום בלייב להקת דיקסילנד אמריקאית, זה מכיוון שיש באוניברסיטה שלושה ימי ארצות הברית ורצו שנהנה, ואכן הסטודנטים שמחו וחייכו והיתה אווירה נפלאה וקסומה. וגם, אני מוקף באקדמאים. אנשים שמחוץ לאוניברסיטה מתנהגים אחרת ואני נסגר באוניברסיטה. לא נראה לי נכון סתם להסתובב בעיר ללא מעשה. עדיף להיות בדרל לאנשהו. למקום אכילה, לשתיה לקניית מצרך או לבית הכנסת. עם הגיל קוראים כל מני דברים, פיזיים רוחניים דברים בידע דברים ברגש דברים במשפחה, דברים בחברה דברים בדור שלך ובדורות אחרים. הדור הנוכחי אינו כמו קודמו. והמבוגרים נכנסים בצעירים כל הזמן, ללא ספק. הייתי רוצה שהצעירים יהיו יותר מודעים לזה ויגיבו באמירה כלשהי. אך נראה שעל רובם אהובה השתיקה. 

אם כך, לעתים טקסט הוא התשובה הנכונה. וישנם כאלה שכותבים. יכול להיות שישנו כיום יותר ממש ברגעים אלו יותר קיום שפתי באינטרנט ובתוכנות מאשר באוטובוס בקפיטריה או בכיתת הלימוד. האהבה מרוויחה מהתרחקות השפה, וזאת למרות שהשפה אהובה עלי. ואני משתמש בה יותר מהישראלי הממוצע. כל הזמן כותב או חושב על ספרים וגם קורה משהו כל יום. מגיב באינטרנט, כותב שיר, קורא את מה שכתבתי. התרבות של טקסט יש אונליין ולא כולם חושבים באופן מאורגן מספיק אבל אולי בכל זאת יש איזה אירגון של המחשבה במסה העצומה הזאת של פוסטים וגילולים, צחוקים חדשות וגם הרצאות שירים מושרים בידי זמרים שיחות אגביות. פעם היו יותר שיחות אגביות לפי מה שאני זוכר. והאגביות נעשתה דבר פחות נפוץ מאז הטלפונים והמחשבים הניידים. הייתי רוצה שהאגביות תהיה יפהייפיה כמו בסרט אודות מפגש רומנטי של בחור ובחורה בתחנת הרכבת. דבר שקרה לי היום: ישבתי עם מישהי בזמן שאכלתי והיא כל כך התרגשה מתשומת הלב, מזמן כבר לא ראיתי התרגשות כזאת ממבט. והיא לא הפסיקה להסתכל עלי. 

ממש כמו שהיו הבחורות בשנות התשעים, רומנטיות כאלה. ובכלל יש לה בן זוג שהלך לסדר משהו. אמרתי לה שלום והלכתי לכיוון אליו הייתי צריך לפנות. זהו. האם הבחורה הזאת תופיע שוב? אני זוכר שזכרתי אותה. כבר אמרו לי את שמה, כך קורה לי הרבה. אני פוגש אנשים והם ידועים לי משום שמישהו סיפר לי עליהם. אלו הם העניינים הבינאישיים שלי, הרגעיים בכל אופן. והאם העניינים הבינאישיים יכולים להיות טובים ללא התערבות חיצונית או פנימית של ציניות כלשהי ברקע או בעצם העניין? קשה להאמין בכך. הציניות פשטה על כל חלקה הכי תמימה וטובה במציאות הישראלית. שלא לדבר על מנגנוני הכח שיש בהם ציניות כתגובה על משהו שמישהי שאלה אותי פעם. ואיך זה שיש אנשים שאינם הולכים לאוניברסיטה? שאלתי את עצמי ואין מענה. וידוע לי שחלק לא הגיעו. אבל באוניברסיטת תל אביב אלפי אנשים, עובדים וסטודנטים. וזה נפלא שיש כל כך הרבה. מאגר אנושי מבורך וחשוב ביותר. מחזק את מה שצריך לחזק. בתמונה, פרופסור גבריאל מוקד קורא בגליון 'עכשיו' שפרסמתי בו בביתו. על הכריכה ציור של אריה למדן. 

הרצליה והחיים

 החלטתי שהגיע הזמן לחלוק עמכם עוד כמה מחשבות. הוצאתי את ספרי החדש מוזיקה לעת מלחמה ספר שירים, בהוצאת תל אביב לאור. והצלחתי בהעלאת הקראות שירים ליוטיוב עם מספר גדול של צפיות. הערוץ שלי פופולארי. התרחקתי מתל אביב ונראה לי שלהיות משורר בהרצליה זה אף קשה יותר מלהיות בתל אביב. כך שאי אפשר לומר שנעשה לי קל יותר. ונאמר לי שהספר שלי הוא הספר היחיד שיצא לאור בעיר השנה. שמו אותו בתצוגה על מדפי הספרייה העירונית ושם מופיע לצידו הכיתוב תא סופרי הרצליה. ראיתי את הספרים והם נראים טוב. ומסתבר שהנה קרה לי משהו חיובי בעיר הזאת, וזה בנוסף למה שקרה בישיבה. ראיתי היום שהיא כבר נפתחה אבל עוד לא הספקתי להגיע שוב. היה חופש כל הזמן הזה והיא היתה סגורה. בית הקפה אוטמוזגין השתפר לאחרונה ויש מאפייה נחמדה בשם בראשית. ופגשתי היום מוכר ספרים לחצי רגע ואלו מפגשים נחמדים. הנסיעה האחרונה שלי לחוץ לארץ (לארצות הברית ומקסיקו) היתה מהנה. אני נהנה מחדר הכושר ומהתחושה הנלווית ומביקורים בתל אביב וכל מה שמתווסף לכך. זוכר את המשוררים משם אבל קשה להגיע לאנשים בטלפון בימינו. לפעמים מרוב געגועים קורא שירים כאשר אי אפשר לדבר עם האדם עצמו כרגע. אין לי בחורה כרגע. אבל חוץ מזה וילדים ניתן לומר שיש לי את כל שנדרש כדי לחיות, אפילו שמה שברשותי זה בעיקר מצרכים (ואני כולל בזה ספרים). צפיתי היום בסרטון יוטיוב של משוררת והיתה לה גיטרה זהה לזו שיש לי. לאחרונה התעסקתי יותר בשירה שלי מאשר ביצירת מוזיקה, וכמובן התרגומים. ונראה לי גם שמעמיק היחס שלי לפרויד (שאני בתהליך איתו). עוד מעט תחילת שנת הלימודים, ממש עוד כמה ימים. וזה דבר נפלא. מדבר בטלפון עם חבר מתל אביב (גם הוא אמן) ומבקר אותו בעיר בה הוא חי אותה עזבתי ואליה אני חוזר בכל פעם. בתי הקפה שם יותר בנויים לישיבה ארוכה. פה הם יותר לרגעים קצרים. אבל זה מה שיש ועם זה העיר מתנהלת. 

מציעים לי חברויות בפייסבוק, ולא תמיד ברור מהיכן מגיעה ההצעה. אני בוחן את הפרופילים ואם נראה לי משהו חשוב אפילו כותב הודעה למציע החברות. הציע לי אנימטור והסכמתי לאחר שאהבתי את האנימציות, זה קרה ממש אתמול. היום פחות הסתכלתי על הצעות החברות. האינטרנט מלא במידע מעניין, אבל לא כל אתר מספק את המידע הנחוץ לי. אני מבקר באתרים שכן ובאתרים שלא אבל נהנה משניהם. אהבתי את הזרימה שמציע האינטרנט. המבוגרים ממש ציניים והצעירים כנראה לא מבינים עד כמה. אני חושב שהצעירים הרבה יותר חיוביים לגבי הדור הזה ומה שיש לו. האמירות של המבוגרים לא נשמעות לי תמיד נכונות, למשל מבוגרים רבים פה טוענים שבדורם היו כל ההמצאות, אבל הרי את הטלפון המכונית הטלגרף המטוס ועוד הרבה המצאות חשובות בכלל לא המציאו בדורם והם מגזימים ואיש אינו סופר במדוייק עד כמה מדוייקת האמירה שלהם. או שהם אומרים בדור הזה הומצאו רק המחשב והטלפונים  האלו הם אומרים למרות שהומצאה גם רשת האינטרנט טכנולוגיה חדשה של בינה מלאכותית מחשבים ניידים כלי תעופה חדשים אייפדים אתרי האינטרנט ועוד המצאות רבות. כך שאם שמים את דיוקם מגלים בקלות שהאמירות המכלילות שלהם מאוד לא מדוייקות אם נכנסים לפרטים כמו אלו שסיפרתי כאן. 

בכלל נראה שהמבוגרים נוטים לראות את העולם בצבע יותר שחור. ומתקשרים ביותר דרכים שליליות מהצעירים יותר שיש להם גם הפסקות מהשליליות הרווחת בקרב הדור הישן יותר. אלו משחיתים את הצעירים ומשתדלים להעביר מהדור שלהם דברים שלי נראים שליליים מאוד. כמעט ולא פוגשים בעיר באנשים שצוחקים, השומרים בכניסה לספרייה העירונית צחקו והספרנית הזקנה מייד אמרה אוי אוי אוי. כאילו הצחוק עצמו הוא דבר רע. ואנשים בארץ, הרבה, משתדלים בכוונה לא להראות שימחה. למשל שואלים זה הזמן לשירים שמחים? אני חייב להודות שאכן הגג נסע ממקומו כמו שנוטים לומר אך לעתים רחוקות מאוד עולים מחבר העמים. החיים היום כל כך הרבה יותר נוחים ועדיין מבוגרי השבט מתגעגעים לימים שהיה הרבה פחות נעים לחיות בהם. ואני זוכר את שנות התשעים. אומרים שהביטלס היא הלהקה הטובה ביותר של המאה העשרים, לא התווכחתי. ובכל זאת האזנתי היום לפינק פלויד, גם בהשפעת להקת אומא גומה ששמעתי לא מזמן ומציעה ביצועים יפים, קאברים של הלהקה.  בתמונה תיק שהפיקו לי מוזיאון הרצליה לכבוד תערוכת היחיד שהיתה לי שם ויצרת אמנות נוספת לא שלי שהוצגה. התיקים כבר אינם שם אבל מוטיב השלד וסוג הצבעים שהשתמשתי בהם יצרו אימפאקט בקרב הציירים. 

שינויים ומחשבות

 עשיתי שינוי באורח החיים לקראת ראש השנה, לא מדובר באיזה טקס דתי הפעם למרות שאלה מעסיקים אותי. אני מתכוון לכך שנרשמתי לחדר כושר. במה שונה רב שהולך לחדר כושר מכל השאר? כרגע הכל בדיוק אותו דבר, עם התאמות שיתאימו לי. בשתי הפעמים שביקרתי שם הלכתי על מכשירי ההליכה בדרגות משתנות. רציתי גם להפעיל את הראש תוך כדי אבל זה לא מסתדר בעוצמות בהן אני מצפה מעצמי אז עושה בכל זאת את מה שאפשר. צפיתי היום בהרצאות טד. היה מעניין להיחשף לכמה מרצות יפניות וללמוד על השינויים שהן חוו במעבר לארצות הברית תוך קריאת ספרים מערביים יותר. אחת מהן הזכירה את התנ"ך בתרגום לאנגלית וראתה בזה שיפור לעומת הפילוסופיה הקונפוציאנית עליה גדלה. יש אווירת עבודה על השריר בוולקאן הזה שנקרא חדר כושר, ואני מודה שנהניתי. חבל שאין במכשיר מוזיקה קלאסית (כולל פופ רוק דוגמת הביטלס). היה לרגע באחד הערוצים רב שתקע בשופר, גם זה משהו. עוד דבר שהיה חסר לי שם זה שלא מוכרים בחדר הכושר הזה קפה. אתם יודעים למה הכוונה, לא המשקאות האלו שכונו בעבר משקאות אנרגיה שמכילים גם קופאין אלא ממש פחית כזאת של קפה קר של מאסטר קפה או משהו בסגנון. התאמנתי כשעה עד שסגרו את חדר הכושר ואז נאלצתי ללכת משם. האור בחוץ יפה כתמיד, יש יופי באור הלבן צהבהב של הרצליה, הוא נראה לי לבן יותר מזה של תל אביב. האור של ניו יורק היה לבן במיוחד כשביקרתי שם ואהבתי אותו נורא, ובכלל ערים מעניינות אותי. ניתן לומר שאני אדם אורבני, עכבר העיר. אין לי חברה, אני רווק ומעולם לא התחתנתי. אני יודע שזאת אולי הפעם הראשונה שאתם שומעים עם רב רווק שלא היתה לו חתונה אבל זה המצב. ופגשתי רבנים נוספים שהיו רווקים כשפגשתי אותם, לא רק שזה לא נורא אני גם מוצא בזה יתרונות. בגלל שאני חדש בעיר אני מחשב מחדש את מסלולי. מה שעשיתי בעיר הקודמת לאוו דווקא מתאים פה. צריך לחיות פה אחרת. 

ולא תמיד מתחשק לנסוע לעיר הגדולה שמעבר לתחנת הרכבת או האוטובוס. אני יודע שיש בחורות שמעוניינות לפגוש אותי אבל הן יותר חושבות על זה מעושות צעדים בפועל. לרוב הן נמצאות מעבר למסך או מרוחקות למרות הרצון שלהן בהיכרות. הייתי אומר שהן פחות אסרטיביות ממה שצריך כדי להכיר אותי. לגבי יופי דווקא יש הרבה בנות יפות בישראל. הן לא מודעות לאיסורי הדת ביחסים בין המינים ואני חושב אם להסביר. זה ידרוש הסברים בכל פעם מחדש. למשל שמתי לב שהן לא בדיוק מודעות לאיסור נגיעה, וזאת למרות שזה איסור חשוב ומפורש, ורבות מהן אינן יודעות על האיסור להסתכל על בחורות מה שיכול בכלל ליצור מצבים בעיתיים. צריך לשלב את התורה היכן שהחיים מאפשרים ולפתור בעיות היכן שזה אפשרי. הצ'אט ג'י פי טי הוא התפתחות מעניינת והוא מנגיש ידע בדרך שונה מספרים ואני מעריך את זה. למשל בספר צריך לחכות לפעמים כל הספר כדי לקבל תשובה לשאלה שמעסיקה אותך והצ'אט של הבינה המלאכותית עונה על שאלות מייד ואם יש שאלה אחרי זה הוא עונה גם עליה. והוא נותן חומר לחשוב עליו לא אמרתי שלא. אני נהנה מהשילוב של מסכים וספרים. התקופה בה הכל היה כתוב בכתב יד ובדפוס על נייר עברה, היום אנחנו כבר חושבים על דברים אחרת. כבר לדוד אבידן היה צ'אט אוטומטי בשנות השבעים כמובן. אבל כמה הצ'אטים האלה התקדמו מאז! שלנו הרבה יותר מבין ומאגרי המידע הרבה יותר נגישים לו. אני חושב על הרבנים, וכל אחד מהם שמצוי במחשבתי יקר לי ונוגע בליבי. אילו דמויות חכמים יש בעם ישראל.

בשיחה האחרונה שלי עם ראש הישיבה הוא אמר שזה ממש איסור של הלבנת פנים לדבר או לכתוב דברים משמיצים על אדם מכובד בישראל. הוא התייחס ספציפית לחזון איש. שמעתי כמה התורה שלובה בחייו של הרב וכמה הוא מצוי בדברים מתוך חייו וניסיונותיו. הוא רוצה להימנע מדברים מסויימים באינטרנט ואני מבין למה. הוא יודע שנפגעים ככה ושמרחיקים אותנו מהתורה, והוא רוצה לחשוב רק על התורה. אני רציתי לחשוב על דברים נוספים לתורה פילוסופיה אמנות פלסטית ושירה. ויש לי זמן ואמצעים לחשוב על כל הדברים האלו. כשאני מסתכל בעולם אני רואה כמה הוא מעניין אבל גם כמה אנחנו חשופים לדברים שלא היינו אמורים להיחשף להם. מצד שני אולי ההיסגרות החרדית מוגזמת? בו זמנית ההתרחקות החילונית ממקורות היהדות נראית לי הגזמה לכיוון השני. למה כל הזמן מחפשים ביטויים באנגלית כשאפשר למצוא כל כך הרבה במקורותינו שנאספו במשך אלפי שנים וכוללים גם את התרבות העברית של המאה העשרים שכבר מסכמים. האם לא הייתם רוצים לדעת מה חשב אחד מחכמינו? יש גם כאלה שחיים ואפשר לשוחח איתם ולעבד את הדברים באמצעות הכלים והמושגים שלך, ואפשר כמובן ללמוד עוד מושגים חדשים. שיהיה חג שמח ובטוח. בתמונה מאיר ויזלטיר, חכמה בעברית לעת החדשה, אוונט גרד חדשנות ועוקץ. זהו פוסטר לאחד האירועים האחרונים שהתקיימו בחייו ותמונה שלו צעיר ועוקצני. המשוררים הצעירים לא היטיבו לקרוא בספריו ונשארו בלתי מודעים לשיריו באופן ממש מדאיג וגם בלתי מחוייבים למורשתו כפי שהיא באה לידי ביטוי בקריאת כתבים. לעומת זאת השפיע עליהם רבות בעל פה ובמתן עצות ודוגמא.

לאחרונה, מחשבות על ההווה שמוביל לעתיד ועל העבר.

 לאחרונה הופיע הצ'אט ג'י פי טי והוא בהחלט מרחיב את אפשרויות ההבנה והמחקר. לא כל מה שהוא חושב נכון ולכן צריך מדי פעם לתקן אותו או להוסיף מידע אבל הוא בהחלט יכול להרחיב את ההבנות שלנו. אני כבר חש בהשפעתו על המציאות שאני חי בה, אפילו כשזה נוגע לעניינים דתיים. אני יודע שלא מודים בזה אבל זה משנה. יש באינטרנט מגוון סטטיסטיקות, דבר שכלי לחלוטין. כך שלא רק הספרים מהווים מקור למחשבה אלא גם המחשב יודע לסנתז דברים יפה. הוא מהווה מוקד של הרבה אנשים שמשתמשים בתוכנות דרך האינטרנט וכך אפשר לדעת מה המצב באתרים שונים למשל אקדמיה או אתרי הבינה המלאכותית אפילו מהרצליה הרחוקה לכאורה ממרכזים גדולים (גם אם תל אביב במרחק תחנת רכבת אחת). עכשיו חופש אבל יש דחף לחקור בכל זאת ולעמיק את ההבנות בדרכים שונות. חוץ מזה חזרו הלימודים בישיבה בה אני לומד ואני בכל פעם מחכה כבר לחזור אליה, היא כעין עולם בפני עצמו, דבר נפרד מהמציאות העירונית שנקלעתי אליה. ועוד מעט, האוניברסיטה. ממש עוד רגע. רק מחכה לקבל את לוחות הזמנים ולהכין את עצמי מנטלית. יש לי עד אז עוד זמן, לא מיד. ואוכל לשתף בחוויה. יצרתי חוויה מורכבת וגם מחשבה שאפשר להיכנס אליה אבל קשה לצאת ממנה, אחת מעניינת וטובה. 

היו שעשו פשוטה משלי אבל זה מה שבחרתי. ואני מכיר במחוייבות שלי לפתח אותה ולהשאיר סימנים נוספים של מחשבות וחוויות. לא כל כך פשוט להגדיר את מה שיצרתי. במיוחד לאור העובדה שזה כולל אמנות שירה פילוסופיה מוזיקה ועוד ענפים של אותו העץ שאני יוצר והוא גדל ומתפתח בצורה הרמונית. בשנים האחרונות אני מתעסק במדע יותר מבקודמות. ואולי אף מעמיק יותר היות ואני כל הזמן ממשיך בדרך ולא עוצר אלא למנוחה קלה מדי פעם. אין לי חברה, נכון. אבל מי אומר שחייבים? אולי אף אחת לא מספיק רוצה כדי לתפוס אותי? או שאולי אני לא מספיק רוצה? שאלות שקשה לענות עליהן. באפליקציות ההתכתבויות פשוט שטויות. והתכתבויות ארוכות יותר לא תמיד מחזיקות ומדי פעם מפסיקות באמצע. כשאני נעצר על ציור לזמן רב יותר ומתבונן עליו אני יודע שאולי מצאתי משהו. עולם הציור איננו כל כך בטוח. וקשה ליצור שירה בכמות שהייתי רוצה בעולם כל כך תזזיתי. כדי לכתוב שירה צריך הרבה זמן ואני עסוק מאוד, דבר בעייתי בכתיבתה. הדס, הייתי באזכרה שלה. אני חושב אולי לבקר באופן פרטי ולא לבוא כשנמצאים שם כולם. זה ביני ובינה הייתי אומר, לא רוצה לערב בזה את כל העולם. אני אוהב שהמחשבה מסתבכת. הנה למשל שלי כוללת גם מחשבה פסיכיאטרית וטוב לי עם זה. פרויד העמיק אצלי משהו, וזאת למרות שהרבה מכתיבתו עוברת לידי בלי להשאיר חותם רציני. במרכז העיר הרצליה רק עוברים, קונים משהו וממשיכים. אחרת אפשר להיפגע. 

הידידה סיפרה לי את זה ובהתחלה חשבתי שדברים כאלה רק נאמרים, אחר כך נוכחתי בנכונות הדבר. ותל אביב? כשמתרחקים ממנה היא נראית ריקה יחסית למה שקרה כשהייתי בתוכה. הייתי רוצה לקנות בה ספרים, יש בה נפלאים בחנויות. למשל החנות החדשה הזאת בסנטר, זאת של עיצוב ואמנות ויש בה גם יצירות מופת ספרותיות ופילוסופיות. נשארתי לבד מאוד, אבל זה לא רע אני אוהב את זה. רק שכשהיו יותר אנשים סביבי קיבלתי יותר יחס והיה יותר בטוח. מצד שני נפגעתי מהם נורא. האוניברסיטה נראית לי מקום יחסית בטוח, בטח לעומת מרכז הרצליה. הסינמטק פה לא רע והמוזיאון לאמנות עכשווית מעניין. התושבים פה קוראים עלי? יש עליהם פחות מידע. גם הבה להבא מגיע לפה פחות. בתמונה נדב ורועי מביטים בציור שלי מבעד לזגוגית בפתיחת התערוכה שלי 'תקופת היובש' לה יצא גם ספר שהצליח. שני חברים שהתרחקו ככל שהמרחק גדל, ושניהם חסרים לי. פה, זה לצד זה בגלריה ברנרד.

 

אתם תמיד אצלי בלב

האם ראיתם את השמש לאחרונה? העיון בספרי היהדות מזמן לי שיחות נפלאות, לפעמים עם אנשים שמבינים פחות אבל גם אלו מפתיעות ביותר ומביאות אותי להתפעלות, הכל תלוי בדובר. החיים מזמנים התמצאות בשטח ובאקדמיה, בדת ובהשכלה. ואני אינני מונע את עצמי מאלו. פשוט ממשיך ללמוד וללמד את האנשים שאני משוחח איתם. בכל בוקר אני קורא ספרים שחשובים לי מאוד, ובספרייה הביתית יש לי ספרים נפלאים. עשיתי אקוורלים חדשים, ויש בכך ממידת החב"ד מידת האמן שהיא חכמה, בינה, דעת. בתנועה הדתית אומרים יפוצו מעינותיך חוצה, להפיץ את חכמת הקבלה בכל העולם, במיוחד זו של ספר התניא. ולכן מדפיסים אותו בכל מקום שרק אפשר, אפילו בעזה. יכול להיות שיש הבדל גדול מדי בין ישראלי ליהודי, ויש לאחד בין הדברים. ואולי ישנם מבטים שונים וזה טוב. פרספקטיבות. אבל בכל מקרה החיים האינטלקטואליים שלי מתקדמים לקצב גילויים יומיומיים בספרות שאני קורא ואני יודע שאינני היחיד שקורא ספרים. עובדה שחנות הצומת ספרים בדיזנגוף סנטר עומדת על תילה ופעילה. אין על ספר שגילית ושבה אותך. הכריכות היפות, הדפים שמריחים בריחות שונים, לאחרונה קניתי ספר וריחו כריח היין. איזה כיף להריח ספר יין שכזה. הקיץ עודנו עמנו ובחוץ החום מזעזע ברמות אחרות. צריך להתגונן על ידי הדלקת מזגנים. ולמה בארץ מדליקים מזגן על ווליום כל כך נמוך? צריך לקרר חזק, אין לי ספק בכך. ישנם אנשים שונים והמפגש איתם מזמן חוויות חדשות. אך לא תמיד אתה מוצא בן שיח לתקופה ארוכה. 

יש על הגב כל מיני דברים שמפרידים, גם כשהשיחה מתאימה. אז מה עושים כדי בכל זאת לחיות חיים חברתיים? לשם כך יש קהילה דתית. בשישי שבת מארחים והסעודות טעימות וגם האירוח נעים. אני מתבונן מן החלון ורואה את העיר הרצליה בפינה אחת שלה. אם אסתכל דרך המשקפת וודאי המראה ישתנה. יש לאדם המצאות רבות והן מקילות על חייו. מזמן התרחקנו מהטבע אך הציפורים עדיין מצייצות לנו בכל בוקר. כמה טוב כשיוצא לאחוז ברוח. היא זו שמזמנת לחיינו את ההשראה, את תפישות העולם, את הרוחניות. אלו חגות בתוכנו ומפרות את ההוויה. אני עוקב ברשת אחרי משוררים, למשל אחרי אמיר מנשהוף, ונהנה מפרותיהם. יש לנו בארץ כמה כותבים מעניינים. שווה לקרוא. ויש חופש לא רע בקניית הספרות. ניתן לקנות כמעט כל ספר בחנויות הספרים הטובות בארץ. יש למשל את תולעת ספרים בכיכר רבין ויש את האחים גרין לידה. חנויות ספרים הן מקום מעניין שגם מתפתחות בו שיחות לא רעות בכלל. לאחרונה יצא לי לשוחח עם מוכר ספרים של צומת ספרים בקניון שבעת הכוכבים בהרצליה והשיחה איתו קלחה. אבל אין פרופיל פייסבוק לפנות אליו. לפעמים אני פונה לקולנוע. שם יש סרטים שמנעימים לי את הזמן, מין בידור כזה, אבל יותר משאני צופה בסרטים אני מאזין למוזיקה בכל יום. 

לאחרונה למשל הקשבתי לג'ון לנון אבל הלילה גם לשם טוב לוי. המוזיקה גם בה יש רוחניות. וככל שאתה מאזין אתה מגלה יותר דברים יפים וחלקם גם עושים משהו מעניין לגוף. החיים בנויים מאספקטים שונים ולא רק מדבר אחד. וכדאי להיחשף להרבה דברים טובים, מי שצר עולמו מפספס הרבה. המלחמה שאנחנו נמצאים בה גובה קורבנות רבים, ואני מקווה שנצא מנצחים אבל חבל על ההרג. האם אי פעם תסתיים המלחמה פה? אני מתאר לעצמי שלא בתקופת חיינו. אבל אנשים חוזים את סוף העולם, את ימות המשיח. אם ירצו כולם במשיח וודאי יהיה לנו אחד, מלך על ישראל. אולי יהיה לו כתר כמו של מלך אנגליה. לאירופאים עדיין יש מלכויות, למשל מלכות שוודיה או ספרד. אלו נראות רחוקות ובן מלוכה מגיע לישראל לעתים רחוקות. הפייסבוק מציף את הרשת וכל הזמן יש פוסטים חדשים. אצלי הדברים מתחדשים אך יש גם דרך קבועה. וישנם דברים שמעניינים אותי כבר ממזמן ואני משתדל לתת להם תשומת לב, לפעמים מחודשת. אתם תמיד אצלי בלב 

 

בתמונה, פירנצה שצילמתי לפני שנים

זיכרונות מההווה

לאחרונה אני מבלה הרבה זמן בספריית אוניברסיטת תל אביב. מה שיש שם בספרייה הנפלאה הזאת לא יסולא בפז. הזמן הנפלא שלי שם, מלא בספרים טובים ובשקט הנפלא המתאים לקריאה, אין שם את הסחות הדעת שמפריעות לקריאה בשיאה. אני רוצה להיות שם עוד הרבה. וככל שאני בא לשם יותר כך אני נשאר עוד זמן. הדרך היא ברכבת ישראל הבינעירונית וזו מובילה ישירות לאוניברסיטה. בדרך רואים אנשים מרוצים מהנסיעה שאינם עושים רעש כפי שהיה נהוג פעם באוטובוסים. גם הנסיעה באוטובוס השתפרה בשנים האחרונות, הייתי אומר שכל זה לא רע בכלל. וגם יש שיחות נהדרות עם סטודנטים ומרצים. אילו זמנים נפלאים מספקים הלמידה והמחקר האקדמיים! מומלץ מקרב לב. בבית אני קורא ספרים, אבל אופי הקריאה באוניברסיטה שונה, הייתי אומר שחד יותר שם מבחינת התחושה שהספרים מקנים. בבית לעומת זאת הספר קרוב יותר ויש יותר דיבור אודותיו בשלב שאחרי הקריאה. אני מבין דברים נהדרים שרק הקריאה יכולה לתת לי. אני יודע זאת ומרגיש שונה מאז שאני קורא הרבה. ניתן לומר ששנת 2018 היא שנת שינוי בקריאת הספרים שלי. מאז אני קורא הרבה יותר מאשר קודם, וכותב יותר מאז 2011, אף על פי שזה גם קצת תלוי בתקופה. חברתי הטובה הדס מזרחי המשוררת והסופרת פסה מן העולם. תכננו לעשות לה פוסט יפה באחד הבלוגים ולא הספקנו. לפעמים חברים הולכים לעולמם ולא הספקתם לעשות יחד את כל מה שתוכנן. שמה פורסם בהבה להבא גליון 21 האחרון בינתיים בו פרסמתי לזיכרה טקסט. 

סצנת הסופרים התל אביבית כל כך נפלאה והאירוע להשקת הגיליון היה חגיגה של ממש. קיבלתי הקדשה מהמשורר עמנואל ברוטוס לוי ופגשתי חברים רבים שלא פגשתי כבר לפחות כמה חודשים ואת חלקם אף שנה או כמה שנים. היה עמוס בחוגגים וחדר הבר בו התעראה ההתרחשות הסואנת היה מלא מפה לפה בחוגגים ובמקריאים, במוזיקה של אהל עדן ובעודד כרמלי שהתבונן מהצד ובעוד דברים, למשל גליונות של כתב העת החדש הזה עם כריכה נפלאה. קיבלתי במתנה גליון מעמנואל ברוטוס ומג'רמי פוגל והכנסתי אותם לתיק שלי כדי לקחת הביתה. כל כך כיף כשדואגים לך שתזכור את האירוע. הייתי אומר שהייתי במעט אירועים עד כדי כך מהנים כמו האירוע הזה. וככל שהיה נפלא אני מקווה שיהיו אירועים נוספים שישתוו לו ויכולים להיות כאלה. היו כמה חשובים לי שחסרו, אבל אין מה לעשות. גם גל עזרן היתה וחילקה חיוכים לכל כיוון והקריאה שירים. בשיר התחש נתן לי עמנואל ברוטוס לוי להיות התחש עצמו ודיברתי אל המיקרופון, לא הבנתי שהוא התכוון שאשלים את השיר, בסוף יצא לי "תחש ענק"! ואנשים בקהל הגיבו. הייתי אומר שהיה אירוע אנרגטי גם בזכות ההנחיה האנרגטית של ג'רמי והקירבה לברים נוספים, היה חי ולא תחושת מחנק של בית אריאלה של פעם לפני השיפוצים. אירועי הספרות של כתבי העת הצעירים מלאים חיים ותחושות של אינטראקציות קלילות עם בדיחות וידידות. 

הגיעה גם מישל פלצ'יק איתה דיברתי בפעם הראשונה. כיף להכיר משוררות חדשות. ראיתי שצילמו בוידאו את המפגש בטלפון, אחד החברים עשה את זה. שתיתי סודה פעמיים והרגשתי שוב כפי שהיה כשגרתי בתל אביב. אז עוד פגשתי חברים בכל יום ברחוב במפגשים מקריים, דבר שקורה לי אך אני חייב להגיד שחב"ד מקילים עלי בו. זהו אירגון שמשרה תחושה אמיתית של קהילה, כולל ארוחות ותפילה. כמה טוב שיש לנו דת! אפשר להתקרב אליה ואחד לשני, ולהתפלל יחד. לחקור ולקרוא ואף לקבל תמיכה מחברים חדשים. יש חברים שכותבים לי בכל יום הודעות ואני עונה להם בהודעה חוזרת. אני חושב שחברות אינטרנט היא דבר לגיטימי, וכמובן יש גם חברויות שההתכתבות בהן בווטס אפ יותר זמינה. הכל רלוונטי, החיים הדתיים והחילוניים, הלימודים והיצירה הטיפול ותחושת היחד. לפעמים מתחדשים דברים ואז טוב שיש משהו חדש. ולעתים פוגשים את המוכר ונזכרים במשהו, זהו זיכרון החיים שנפרש עם הזמן של היום והלילה והטכנולוגיה לוקחת מאיתנו את הזיכרון אך גם מסייעת לזכור דברים.  בתמונה, חוף הים של הרצליה שצילמתי. 

על רשת הכח ידע

 טל סלוצקר

 

נולדתי באזור השרון ועזבתי וחזרתי אליו מספר פעמים. בדרך עצרתי בירושלים ותל אביב ונסעתי אינספור נסיעות לאירופה. עצרתי קצת ממעיט מהעניין, חייתי בירושלים שלוש שנים ובתל אביב שבע עשרה סך הכל. כיום, שוב אני יושב בהרצליה ומהגג על החיים שלי דרך קריאת ספרים ושואל את עצמי מה יהיה? היכן יהיו חיי עשור מהיום למשל. האם השקט הזה יכול להוביל להרהורים מעניינים. עמנואל קאנט למשל חי חיים שקטים והגותו מעניינת מאוד, גם היידיגר חי שנים רבות באזור כפרי. אם כן, אפשר לומר שזהו סיפור חיי מנקודת מבטה של הפוגה מסוימת, לא מלאה, זמנית אולי. למרות שאני כותב ומפרסם ויש התפתחויות בעבודתי משהו מאוד נרגע בתנאי החיים שלי, וטוב שכך. למרות שהרי געש מביאים מהפכות אלו מביאים גם נפילת חומר גופריתי. האינטרנט מייחס לי יצירה מתוך שיגעון, דבר שאני כופר בו, זוהי איננה עמדתי הנכונה. אמנם לשיגעונות יש תפקיד בעיצוב יצירות האמנות שלנו אך העמדה שלי יותר רציונלית מזו. אנו מתבוננים באופן סובייקטיבי באובייקטים שהשיפוט שלהם עשוי להיות גם אובייקטיבי מלא. הסובייקט המתבונן בעצמו איננו נמצא מחוץ למפת ומנגנוני הכח ידע והוא שוהה בהם. אני מהרהר מה יבוא לי מבחוץ ומה מיצירה שלי. כמו שיודע כל אמן עכשווי צירוף מרכיבים קיימים הוא אמנות, עם זאת לכל הוגה נקודת מבטו ואופיו ואלו משפיעים על הפילוסופיה שלו ועל איך שמבינים אותו אחרי שקוראים אותה יחד איתו או בלעדיו. בכל מקרה מצאתי דרך המקלדת את היכולת להשמיע קול, דבר שחשבתי לפני כן שעלי להיאבק עבורו, והמאבק הביא פירות.

הגות שנוצרת תוך התייחסות לנקודות מבט בנות הזמן היא תוססת יותר, זאת שעוסקת אך ורק ביוון העתיקה עשויה לקפוא על שמריה ולעסוק אך ורק בפירושם של טקסטים עתיקים של אפלטון ותלמידיו. על ההוגה להיות חלק ממארג הכח ידע ולהשתתף בשיחות שמעצבות אותו, שמזרימות את הכח דרכו ולהיות שותף תומך במאבקים. אני תומך במאבקם של המשוגעים לידע שצלח הצלחה חלקית, בשנות האלפיים הוקמו תוכניות של MAD STUDIES אליהן ניתן לפנות דרך האינטרנט. זוהי התפתחות מעניינת בידע לאחר שמאות בשנים הוא נמנע מהמשוגעים וכיום אלו נמצאים בתוך הידע ונאבקים על מקומם במפה. שינוי מעניין זה תפס אותי תומך אך לא רואה בעצמי "משוגע" כפי שאפשר אולי להבין מכתיבה מסוימת אודותיי באינטרנט. השיגעון ככלי להשראה, כן. כתחום מאבק חברתי לגיטימי ונחוץ, אכן. אך לא כזירת השתגעות בה אנשים משתחררים מנורמות חברתיות החשובות לנו כחברה, לא אמרתי שכולן צודקות, וישנן כאלו שישתנו או יבוטלו, לטובה. אחרות נחוצות לנו ואולי הן כבר נחלת העבר.

אבל על כולנו לשאוף לשיפור הידע בחברה הישראלית, ידע הוא מנגנון של כח, האוניברסיטה, בית החולים, הישיבה. אלו הם מנגנונים שפעולתם אומרת ידע ובכל אחד מהם ישנו המופקד. המרצה, הרופא, הרב. אלו אחראים על הפצת הידע במוסדות הידע כח שלנו. בכל אחד מאלו סוג שונה של ידע, האוניברסיטה מפיצה ידע מדעי ארגוני, פילוסופי סוציולוגי, ועוד מחלקות ומדובר בגוף ענק המחולק לפיסות גיאוגרפיות. בבית החולים מיוצר ידע אודות הגוף. ולבסוף הישיבה, שם ישנו ידע בדת היהודית. אז גיאוגרפיה, גוף, ודת אם צריך להזכיר רק שלושה עקרונות מנחים בידע שלנו כיום במדינת ישראל. אולי יאמר מישהו יש גם ידע בציור, זה ידע פרפורמטיבי של הפעלת חומרים. ובמוסדות הידע הגדולים הידע העיוני נמצא בדגש גדול יותר וגם הכוחות הפועלים על הגוף/ידע.    

בתמונה, תל אביב במבט מהחוף.

על המחקרים שלי בשבעה תחומי מחקר עיקריים.

 

דוקטור טל סלוצקר, פילוסוף, סופר ואמן, מתעמק במגוון רחב של נושאים במאמריו. החקירות שלו משתרעות על תחומים שונים, כולל:

פילוסופיה ספקולטיבית: סלוצקר עוסק בחקירות פילוסופיות ספקולטיביות, מתבונן בקיום, במציאות ובטבע המחשבה.

שירה עכשווית: כתביו נוגעים בביטויים פיוטיים עכשוויים, המנתחים צורה, שפה והקשר תרבותי.

אמנות וספרות ישראלית: סלוצקר בוחן אמנים, סופרים ישראלים ותרומתם לביטוי תרבותי.

פילוסופיה של גבריות: הוא חוקר גבריות, מגדר ועצמיות, ומשקף את ההשלכות הפילוסופיות שלהם.

פוסטמודרניזם ושירה מודרניסטית: סלוצקר עוסק בתנועות פואטיות פוסט-מודרניסטיות ומודרניסטיות, ומנתח את השפעתן על הספרות.

דת ואמונה: מאמריו חוקרים נושאים דתיים, כולל יהדות, נצרות ורוחניות.

תיאוריית האמנות וביקורת: סלוצקר מעריך באופן ביקורתי את האמנות האוונגרדית, האמנות הישראלית ותפקיד האסתטיקה.

סובייקטיביות ואמנות עכשווית: הוא משקף את החוויה הסובייקטיבית בהקשר של אמנות עכשווית.

Doctor Tal Slutzker, a philosopher, writer, and artist, delves into a wide range of subjects in his articles. His explorations span various domains, including:
Speculative Philosophy: Slutzker engages with speculative philosophical inquiries, contemplating existence, reality, and the nature of thought.
Contemporary Poetry: His writings touch on contemporary poetic expressions, analyzing language, form, and cultural context.
Israeli Art and Literature: Slutzker examines Israeli artists, writers, and their contributions to cultural expression.
Philosophy of Masculinity: He investigates manhood, gender, and self, reflecting on their philosophical implications.
Postmodernism and Modernist Poetry: Slutzker engages with postmodernist and modernist poetic movements, dissecting their impact on literature.
Religion and Faith: His articles explore religious themes, including Judaism, Christianity, and spirituality.
Art Theory and Criticism: Slutzker critically evaluates avant-garde art, Israeli art, and the role of aesthetics.
Subjectivity and Contemporary Art: He reflects on the subjective experience in the context of contemporary art.