הקונטרסט ביני ובין העיר

הקונטרסט בין העיסוקים שלי (קריאת הספרים הכתיבה הציור ועשיית צורות נוספות של אמנות) ועיסוקיהם של אנשים במרכז העיר אשר עסוקים בעיקר בלקנות הוא מוחלט. אינני יכול לשוחח עם רובם הגדול על הדברים שאני קורא עליהם, וגם לא על כתיבה או ספרות או אמנות. זה מציב אותי כאיזה ניגוד לרוב מה שקורה בעיר הזאת. אדם שהוא במידה רבה אלטרנטיבה למה שקורה פה. כשאני קורא, אני יודע שלא יהיה בעיר עם מי לדבר על מה שקראתי. לאחרונה מצאתי מישהו שאפשר לשוחח איתו בנושאים כאלה אבל היום הוא היה עסוק, מה שהשאיר אותי לבד. בישיבה הליטאית עוסקים רק בענייני היהדות הדתית החרדית ולא בדבר חוץ מזה, אפילו זרמי יהדות אחרים אינם כלולים, וזאת למרות ההתעניינות בחב"ד שבעיר. 

למרות התעניינות זאת יש בישיבה רק ספר אחד שהוא סידור האדמו"ר הזקן שניתן לזהות כספר של חב"ד. כל שאר ענייני הזרם החסידי נשארים מרוחקים. זה מאוד מגביל, כשאני בבית אני מתעניין בפילוסופיה יותר מאשר בתנ"ך למשל. אבל בישיבה יותר מסתדר לקרוא תנ"ך מאשר ספר של סארטר שלא יתקבל שם. אין למי לתת לקריאה את מה שאני כותב סביבי. ולכן הקוראים שלי נותרים בדרך כלל אלו שמביטים במסך ונכנסים לבלוג או לעמוד הפייסבוק שלי. 

לעתים מתחשק פשוט לקרוא, אבל כיצד קוראים וכותבים בו זמנית? זה בלתי אפשרי. כל זמן כתיבה לוקח ממני זמני קריאה יקרים שאינם יוצאים לפועל שוב. הרגע קראתי ספר מעניין, אבל ברגע שניתרתי לעבר המקלדת כדי לכתוב לכם הפסקתי לקרוא בו ועברתי למסך המחשב. אני מאזין למוזיקה בכל יום, היא משפרת את היום שלי, את התחושה וגם את האווירה. אני גם קורא על מוזיקאים, כרגע ספר על לאונרד כהן ומלחמת יום הכיפורים. אחרי שאסיים אותו יש ערימה של ספרים שמחכה שאקרא ממנה. 

אני משתמש בכל יום באפליקציות שיחות ולימודי שפות. באחת מהן משוחחים עם אנשים מכל העולם שיחות קוליות בחדרים. יש שם שתי איטלקיות שפותחות חדר כמה פעמים ביום. הן לא מדברות על תכנים עמוקים במיוחד אך השיחות נעימות. בעיר הזאת לא מתרחש דבר, אנשים כאן אינם מפתחים ידידות בקלות, לרוב אתה מדבר עם מישהו אם אתה קונה, בהזדמנויות אחרות לא נותר הרבה עם מי לשוחח.