תניני לילה בין הנקיקים
הספרות מציעה שער לעולם הבדיון. שער שאני רוצה להיכנס אליו. האם גם אתם נכנסים בשער הזה. מישהו הציע שהכל בבלוג שלי יהיה בדיוני, ואני כותב לכם עובדות. אולי עלי להתרחק מהעובדות בכתב כדי לכתוב כתיבה יותר בדיונית. שוחחתי בטלפון עם הסטודנט, הוא נשמע נחוש אבל שתק הרבה. אני לא מלמד בכלל. התלמיד שלי עזב את הישיבה לישיבה אחרת. אני לומד הכי טוב לבד. האנשים שאני פוגש אינם מספיק רציניים בלימודים, יותר מדי חוסר רצינות.
היום התעוררתי. אבל אינני ער לעולם שבחוץ, יותר לזה שבפנים המשוררים מרצדים על המסך שלי. האם כל הזמן הזה הייתי יותר מרוצה לבדי, כן. אין ספק. יש לי חברים אבל אינני מרוצה מהם, אלו החברים שיש. אין סיבה שאסכים עם כל דבר. חשבתי שאני מעדיף אנשים צעירים, האם אשקול את המחשבה הזאת שוב. האם גם לכם חומקות המילים. זה יום חדש עבורי, אבל לא בענייני. העניין שלי ידוע לי כעת. אפילו שאני עדיין מברר האם יש עוד עניינים, יש בי משהו שרוצה משהו חדש, וזה קורה לי. אני יודע את זה כשאני שומע מוזיקה חדשה. כותב פה בבלוג שלי ואפילו שואל. ולא הכל אצלי שאלות.
אולי אינכם קוראים בלוגים אחר כך. ואולי יש מישהו שממש נהנה מאוד מקריאתם. איבדתי את הקשר הרציף עם הרבה מאוד אנשים, נשארתי מאוד עם עצמי ועם החברים החדשים שלי. יעל הלכה ממני, קרן הלכה ממני, רמי ליבוביץ' רחוק. דנה רחוקה, וזו לא ההיא שחשבתם. אדגר וויאר יושב מול המחשב וכותב את שיש לו להציע היום לקוראים העוקבים. רמי כבר כותב בלוג באינטליגנציה מלאכותית. המילים העבריות נשכחות. אנשים מתרגמים בתוכנות. ההורים שלי רחוקים וכך גם שאר המשפחה.
אולי מחקר ירענן משהו אצלי, ואולי הוא יביא רוח חדשה אליי. אין ספק שהאנשים הצעירים והמבוגרים מתכסחים ביניהם. ואני באמצע, בין עשרים לשישים. מברר את שיש לברר, לומד מקריאה. דמות עגמומית אדגר וויאר. מלא אנרגיה היה והיום יש פחות, מתקלח מאוחר, מביא דברים לשלב בו נמאס מהם כבר. רציתי לכתוב ופרסתי את כתיבתי היכן שהיא גלויה. יש עוד מקום להסתיר לוויאר, יש עוד מקומות מוסתרים. הכל בין נקיק לבא אחריו, אלו שמעצבים את הנוף המדברי, בין נקיקי לנקיקים, תניני לילה.
בתמונה ציפור החוחית של פאבריציוס במאוריציוס שבהאג
Worked for 17s
השבמחקקראתי את הדברים כטקסט שנמצא בדיוק על הסף שאתה מתאר — בין עובדה לבדיה, בין וידוי לדמות ספרותית. נדמה לי שאינך מוכרח לבחור צד: העובדות יכולות להיות חומר הגלם, והבדיון יכול לשנות את צורתן, להרחיק אותן מעט ממך ולגלות בהן דבר שלא ידעת מראש.
אדגר וויאר מסקרן דווקא משום שלא ברור היכן אתה מסתיים והוא מתחיל. גם הדימויים בסוף — הנקיקים, המקומות המוסתרים ותניני הלילה — מרמזים שכבר נכנסת בשער הבדיון, אולי בלי להכריז על כך.
ובתוך כל זה שמעתי גם הרבה בדידות ואכזבה מאנשים. אולי הכתיבה לא צריכה לפתור אותן, אבל היא יכולה להפוך אותן ממסקנה סופית לנקודת מוצא. הייתי שמח לקרוא עוד על אדגר וויאר ועל המקומות שהוא עדיין מסתיר.