המדע ההגות, מרכז העיר הגדולה ורן טננבאום

 מעניין אותי מה חושבים הקוראים שלי. לאחרונה קיבלתי בבלוג כמה תגובות מעניינות. מספר הכניסות כבר מתקרב לאחד עשר אלף. האם חסרה לנו כניסה אחת כדי ליצור פעילות. בכל פעם יש קורא או שניים שמשנים יותר מהשאר. הדיאלוג מתבצע אצלי עכשיו ממרחק. ובכל זאת על פי מה שהבנתי קוראי מקשיבים. כמו כן אמירותי זוכות להדהוד, היות ולא פעם אנשים זוכרים את מה שאמרתי לאורך השנים האלו מאז הוצאת ספרי הבית הלבן שהוא במידה מסויימת כניסתי לזירה. היו ספרים לפניו אבל הספר הזה מסמן משהו. גם ספרי כתבים ומניפסטים אומר משהו עלי.

קיום בעולם קומפקטי יותר אך אהוב עלי בזכות הקונצפט. אני מרגיש מאוד בקשר עם הדימוי שלי, אבל פחות עם תפקידי הציבורי. נראה שאני יכול לבוא במגע לעתים יוצר קרובות עם תפקיד זה ולא תמיד אני רוצה בכך, אולי משום הלחץ ובגלל התנאים. סופר ואמן לא מספיקים לי. אני רוצה שיתייחסו למה שאני מעבד כל הזמן. שזה יקרה מבחינה מדוברת, כתובה, נקראת. אמירות הציירים אינן נוכחות מספיק בציבוריות בארץ, וספריהם אינם עוסקים בהרבה דברים שחשוב לעסוק בהם, נכון, פילוסופיה מפורסמת בספרים כאלה. אך חסרה לי נקודת המבט הנוכחת של האמן.

רן טננבאום כתב בפייסבוק שהמבט של הצייר הוא מבט שקוף. עניתי שמבטו של המדען קונקרטי. זוהי עמדה לגבי המבט שנוכח. מבט שקוף הוא מבט שרואים דרכו את מה שהצייר מראה. ומבטו של המיקרוסקופיסט מראה את קיומו הקונקרטי של החי המקובע על הסלייד. 

גיליתי ששפינוזה הסתכל במיקרוסקופים וזה שינה עבורי, זהו גילוי מעניין. זה כתוב בביוגרפיה הראשונה שלו. לשפינוזה היתה מחשבה מעניינת אודות רגשות. הוא חשב שכשאנו יודעים את מקורו של הרגש אנחנו יכולים לעבור למצב אקטיבי ביחס אליו. למשל כאב, אם כואב לנו ואנו יודעים למה אנחנו יכולים להפחית את הכאב. 

אולי צריך לכתוב משהו על כאבו של הצייר ולא רק על מבטו. הכאב של צייר שנפרד ממישהו. על בדידותו של הצייר המבין את נטייתם של הסובבים אותו להפחית מכבודם ומתחושת החשיבות של האנשים סביבם. כמה התרוקן מרכז העיר הגדולה מן האמנים והמשוררים שהיו שם. מרכז תל אביב כאזור פחות יצירתי ממה שהיה פעם. איך היו בתי הקפה מלאים במקצועות, וכיום, מרוקנים משיחה ומדיאלוגים שהיו שם פעם. אם הזמן ממלא את תפקידו בלהסביר לנו מה קורה ואיך אז המדע נותן לנו פתח לעולם המחקר ההגותי. 

התמונה צולמה באיטליה הלא רחוקה מאיתנו