טל סלוצקר

החיים יכולים להיות לפעמים טעימים. תארו לכם החזקת גביע יוקרתי בטעם קרמל מלוח ואכילה ממנו, כמה דבר זה נפלא. גיליתי שוב ושוב שהזקנים רוצים לאכול כפי שהצעירים אוכלים, בחורה אחת שהכרתי וודאי היתה אומרת שהם מקנאים. ובכלל פעם חבר אמר לי שהמבוגרים מקנאים בצעירים ואילו הצעירים מקנאים בעבודתם של המבוגרים מהם שצלחו את הדרך.  מידע שכזה היה ידוע לי כשגרתי בעיר הגדולה, ואילו כאן הזקנים חושבים שגיליתי את רעבונם וכיצד הוא מתעורר בפעם ראשונה והפעם בבית כנסת. לפעמים אני כותב עבורי אבל גם כדי שאנשים יקראו אחר כך, וזה מה שקורה בבלוג זה.  לרוב אני כותב ספר, אבל לא תמיד תשומת הלב שלי מופנית כלפיו דווקא, במיוחד כעת כשאני כותב אותו באנגלית והשפה עוברת פחות שימוש עבורי כעת וזאת משום שרוב האינטראקציות הן בעברית, כן. את האמריקאי לא מצאתי היום, והפעם האחרונה ששמעתי על יעל היה כשהודיעו שסיפרה שיפורסם כבר אחרי מותה צבר מספיק תרומות לפרסומו.  הוריי נמצאים בחוץ לארץ, ואני חי את חיי כאן. והנה תכף סוף השבוע. הייתי היום אצל הספר, הוא סיפר לי את הזקן, דאג למסגרת שלו. לא רע להיות אצלו, אני מודה.  להגיד ...

הדתיים אומרים שהחילונים השתגעו בגלל הלבוש שלהם, שהוא איננו כל הזמן שחור לבן חליפה עם חולצה מכופתרת. שמעתי לאחרונה שכל החרדים משוגעים. הספרים אומרים למסופרים שהשתמשו במכונה ביתית לגילוח זקנם שהם השתגעו לגמרי. גז לייטיניג חברים, ואני מזהה כאן גם מניפולציות. האם אדם שלבוש אחרת ממך הוא בהכרח משוגע אפילו אם הוא לבוש מכובד? אני חושב שהישראלים יצאו מגידרם והגיעו לרמות חדשות של הגזמות, וזה עם מטרות מסויימות בראש הדוברים. מישהו שאני מכיר עבר לארץ לא מזמן ממוסקבה, הוא קרוב, גר בתל אביב ויש לו חוויה שונה של המדינה שלנו.  הוא מרגיש מאושר פה לחלוטין. הייתי רוצה לשמוע עוד כיצד הוא חווה את הארץ מנקודת מבט של מי שעבר לכאן.  אני מכיר גם אמריקאי שרק עבר. הרבה אנשים חושבים שאני אמריקאי או רוסי, אני מריח כאן עוד מניפולציה ועוד גזלייטינג. הטעיות חברים שאנשים מטעים אתכם כדי שתאבדו קשר עם מה שקרה באמת. וכשזה קורה אתם שוכחים אפילו את העובדות הבסיסיות ביותר המוצגות לפניכם. כן חברים, אנשים מאכזבים אתכם במעשים שלהם, לפעמים זו האכזבה.  ולא התאכזבתי מהפילוסופיה של האדמו"ר הזקן לא בזה העניין. כשאני לב...

התשובה היא בטקטס שירי שכתבת עכשיו יש לכתוב את הרגע הנחווה בשורות הארוכות יותר היום, הוא יפה וקריר, יש לך עוד את רובו לפניך לחיות בו. ואנשי העיר אינם תמיד לצידך, לפעמים הם רוצים לשוחח אתה מגיע אליהם כפי שהיום מאפשר, ולא תמיד יש לך הרבה זמן למפגשים. לעתים אתה רוצה יותר מזה, שהרגע יהפוך לרגע יפה יותר ויש לך רגע בכל יום, הנה מילה מופיעה שוב, אך עם אות אחת פחות, הפעם בתחילת שורה בעברית המילה של הזמן זו שמצליחה לעורר בך את הצמידות הזו למחשבתך, פנקס מלא בשורות על מבנה עץ שולחני, לבן מבפנים ושורותיו מצד ימין לשמאל הוא שואל אותך מתי תכתוב בפנים, ואתה אינך מספק לו תשובות חד משמעיות בכתב דיו כחול כפי שהשורות מתארכות כך עובר הזמן מקצה לקצהו של יום שיש בו גם רוחות- וציפורים על גגות אין פה עם מי לשוחח על אמנות שיחות ארוכות כבעבר, גם לא על מדעים, ובכל אביך, הוא נוכח אצלך. אתה עונה תשובות כפי שהיום מתגלגל. לרגע הכל נראה מוכר יותר, מוכל ובלתי משתנה. האם היה חזק יותר בעבר לפני שהתחלת את המסע הזה פנימה עם מעברך, השתנית והעיר בכל זאת מכירה במשהו ממה שנעשה, אבל לא באמת איכפת להם. הם שם לרגע בצד ולא באמצע, ...

לא נולדתי בארצות הברית, גם לא ברוסיה, ולא עליתי לארץ. נולדתי בישראל ונסעתי לחוץ לארץ רק לזמנים מסויימים, אבל לא יותר מחודש. את הזמן המוחלט שלי חייתי בישראל. לעתים הייתי בנסיעות של שבוע או שבועיים למדינה אחרת, רוב הפעמים נסיעות ארוכות נמשכו עשרה ימים. עברית תמיד היתה שפת האם שלי והשפה הראשית אותה אני דובר. אנשים טועים לראות בי זר, אומרים עלי דברים אבסורדיים למשל שנולדתי חרדי. נולדתי חילוני ולבית שאיננו דתי בכלל. כל הזמן רציתי להיות קשור לאנשי המקום אך הם מפנים לי עורף. תקופה מסויימת בתל אביב חבריי רצו לחבר אותי עוד יותר לישראליות ממה שאני מחובר. לא היתה הסכמה כללית שהניסיון הזה הצליח. קבוצת דור וחצי לא קיבלו אותי לשורותיה משום שנולדתי כאן.  תמיד הייתי מודע לישראליות ולרוב רצו לכוון אותי לכיוונה של זהות הזר, זה שאיננו מבני המקום, וזאת למרות שאני מכאן בכל רמ"ח איברי. השפה העברית היא שפתי, הערים הישראליות הן ערי. מעולם לא גרתי אפילו חודש וחצי במקום שאיננו ישראל. אני נשבע שאני ישראל, לא עברתי מכאן. התקופות של חודש אותן ביליתי באיטליה היו לצורך לימודי אמנות ולא משום עניין של מעבר מדינה....

Since I have the biggest amount of readers coming from the states I have decided to write for you in  English. I am giving more attention to this great language recently. Visiting Scotland was an interesting experience and it made me want to visit again. There are plenty of writers to read and recently my attention is towards Classic Modernism. Even when waking up attention is immediately given to that. An American Chabad guy came my way yesterday and we had a talk. His eyes were towards the future. He was on his way to a wedding. We spoke for about 45 minutes. It makes a difference when on speaks with a person that has his eyes towards something you can do. He smiled and was energetic, dressed in black an white and made comments that made sense. He liked my English, in these kind of conversations there is the hope of finding something new in a tongue based on Latin. We walked to the bus station and he traveled to see his family members. What a difficult life he must have, but it d...

שלום קוראים יקרים, צפיתי לאחרונה בקטע ביוטיוב על טי. אס. אליוט. זהו משורר ששווה להתעניין בו – לא רק מפני שהוא מן החשובים במאה העשרים בשפה האנגלית, אלא משום ששירתו יוצאת דופן וחייו עצמם מעוררים מחשבה. קראתי בביוגרפיה שלו ובשיריו, והוא בעיניי מן הדמויות המרתקות ביותר של המודרניזם. השבת עברה לא רע. צפיתי, קראתי, אכלתי טוב, ועזרתי היכן שיכולתי. ובכל זאת, עלתה בי שוב תחושת החסר: חסר לי קשר עם בני דורי – בני עשרים, שלושים, ואפילו תחילת הארבעים. יש לי קשרים כאלה, אך לרוב דרך הטלפון ופחות בחיים עצמם. אולי משום כך נטפליקס ויוטיוב משלימים עבורי משהו מן החסר, באופן וירטואלי. אינני נמנע מקשר עם בני דורות מבוגרים יותר, בני שישים ומעלה, אך שם אני מעדיף שהקשר יהיה מקצועי או ענייני. אינני מחפש שיח “בין־דורי” במובן המחנך שלו, ואינני מעוניין שילמדו אותי את הזקנה שלי. כשהיא תגיע – אם אשרוד עד אז – אדע אותה בגופי. ממילא הזמנים משתנים, וסביר שגם הזקנה תיראה אחרת ממה שהיא נראית היום. יש משהו מהפרדוקס בפשטות של החיים כעת. כשהם היו סוערים ומורכבים יותר, היה בהם גם משהו פשוט. היו הרפתקאות, מאבקים, מטרות שיש לצ...

צפיתי בסרט על אביתר בנאי, והחלטתי לעצור רגע ולכתוב פה. מה זה אומר להתעורר בעיר הזאת, שאין בה את התגובה ליצירה מצד אנשים אחרים שמאפשרת את הצעד הבא. ולכתוב, כאילו אתה והמספרים לבד בעולם. לאחרונה, כתבתי מאמר ליקום תרבות והיו קוראים וגם הגיבו תגובות, וזה היה אחר. לרוב אנשים קוראים אותי, אבל לא מגיבים כל כך.  כבר סיפרתי לכם, חושבים שאינני אוהב את התגובות ולכן אין תגובות בפעמים רבות. אחרי הרפתקאה כזאת בסקוטלנד העיר שלי נראית שקטה, ואני שוב שואל את עצמי אם אני עושה נכון שאני שואב את כל המדיה הזאת, ואני מתכוון גם לספרים בכך.  ונהניתי לקרוא אתמול בלילה. אבל חסר לי משהו, איזה מישהו שיבין את מה שקורה לי שאוכל לכתוב לו. אני כותב לי ואנשים קוראים, ואני מודע לקריאתם. כמו שאתם שמים לב אני פונה אליכם ויודע שאתם שם. יעל חלפה מחיי ונשארה כזיכרון, היא היתה לא רק אדם ממשי, אלא גם דמות ספרותית. נח לשלב אותה בטקסטים אפילו שהיא עצמה עברה מהעולם.  היא לא נעלמה לי כדמות, נשארה נוכחת. אני זוכר את הפעם ההיא שבה אני והיא ישבנו בפארק בכפר סבא וכתבתנו שירים והקראנו אחד לשניה. איזה קסם זה, רגעים ספרותי...

 אז כן, אני כותב שירים אבל אין לי למי למסור אותם לקריאה בהווה. ואני שואל את עצמי על הלגיטימיות של כתיבת שירה בוואקום כזה מבחינתי. חבר אמר לי שאמילי דיקנסון כתבה בלי לתת למישהו לקרוא את השירים ורצה לומר בכך שמה שאני עושה לגיטימי. אני שואל את עצמי בכלל על הכדאיות של כתיבה בוואקום שאני נמצא בו. הוא אמר לי שאף אפשר להשפיע מעמדה כזאת, עמדתו מעניינת אני חייב לציין. אני שואל את עצמי איזו התקדמות אפשר לעשות בכתיבת שירה בבידוד יצירתי כזה. הוא אמר לי שבקרוב נוכל להיות אחד בעד השני ולתמוך זה בזה יצירתית. חבר חשוב.  לא פגשתי בעיר הזאת בן שיח אינטלקטואלי לזמן ממושך, היו שיחות קצרות אבל זה לא הספיק. והאם אפגוש פה בכלל מעגל חברתי שאהיה חלק ממנו? אני בספק. נראה שאשאר פה אני והמשפחה שלי והחברים ישארו רחוקים. התקשורת באינטרנט אינה מספיקה לי, ואין למי לספר על מה שאני קורה.  יכול להיות שאני אפילו חוזר על עצמי בנקודות מהסוג הזה אבל זה המצב בכל פעם שאני פוקח את העיניים ולאורך היום. אני חייב לומר שכשאתה לבד אתה גם נמנע מפגיעות שאנשים יכולים לפגוע בך, כך שזה אחד היתרונות במצב.  ואתה פועל בה...

אז מה עושים כשכל כך חשוך בחוץ וקר ולילה בכלל? התשובה היא שאין רצון חזק במיוחד לצאת. בית הקפה רחוק מדי בשביל לעשות את המאמץ. אני פוגש לעתים קרובות את ההורים שלי ואתמול כתבתי שיר אותו שיתפתי איתכם. אין לי קוראת בשר ודם לחלוק איתה את מה שאני כותב, יעל היתה במקום הזה וכשאיננה הוא נשאר ריק. השירים נערמים כרגע, מדי פעם מאמר.  היא היתה אדם שכל כך הבין, היו לנו רגעים ספרותיים רבים מספור יחד. הכרתי אותה במשך שבע שנים. הסוף שלה היה מיידי. לאחרונה עבר חבר להרצליה, הוא הכיר אותה. לא ראיתי אותו הרבה בחוץ, רק פעמיים. הוא סיפר לאנשים פה שאני צייר, דבר נכון שלא הכחשתי.  שנים חשבו שאהיה רק זה, ואז הגיעה הכתיבה. יש איתה כמה בעיות, למשל קשה להציב בה מטרות מוגדרות לאותו היום, או לקבוע שהתקדמתי במשהו. הרי אין לי פרוייקט מוגדר לפרסום כרגע של ספר או משהו מהסוג הזה.  יש לי את 'צילו של הסובייקט' מסוף השנה שעברה ויצא לי לפרסם ביקום תרבות ובכתב העת סדן לאחרונה. אבל החיים בעיר הזאת אינם מקדמים את הקריירה, אין פה איזו התקדמות מוגדרת. לא נרשמתי לאחרונה לאירועים מיוחדים ונראה לי שהחיים פה די שוקעים לתו...

 בחוץ יורד גשם, ואני חושב על הבדידות האמנותית שלי. אין סביבי אמנים או כותבים, מישהו שישקף לי את תהליכי היצירה שאני עובר. קוראים אותי כרגע יותר באינטרנט מאשר בדפוס על פי התגובות שאני קולט.  יש קוראים, אבל התגובות שלהם הן יותר ריקושטים מתגובות ממש. קשה להיות כל כך מבודד יצירתית. אין פה בעיר סביבי לא משוררים ולא אמנים. כשגרתי בעיר תל אביב היו יותר מפגשים. אפשר לומר שבעונה כזאת זה אולי אפילו מתסכל. מתחשק לחזור לישון, הרי אין מישהו מסויים שקבע להיפגש בכל מקרה. הגוף מבקש להיות במיטה כשכבר לא חם בחוץ ומטפטף הגשם.  האנשים היחידים שיצא לי לפגוש היום אלו שני הורי, ביחד נסענו למופע בימתי של גיא פלג, הכתב שמדווח על מה שקורה במדינה בטלויזיה. אין לי מישהו קרוב שיקרא את שיריי. פעם היתה יעל והיום היא איננה עוד.  עלה במשך היום הרעיון של לצאת לאיזה בית קפה ולהיחשף לאנשים, אבל אני פשוט נרדמתי שוב במיטתי. היו כמובן גם כמה התכתבויות עם אנשים, מישראל ומהעולם. אבל יש לי תחושה שהאנשים שכותבים לי לא מתאמצים יותר מדי, כותבים תגובות קצרות ולא מאריכים, שומרים אנרגיה כנראה. אני משקיע יותר בכתיבה...

 מתחשק לישון הרבה, וכשאני מתעורר לקרוא משהו במכשיר הדיגיטלי. האם איחרתי את הרכבת? המכשירים האלה חדשים יחסית, התחילו למכור אותם בחנויות רק בשנות האלפיים. שוחחתי בטלפון עם מכרה מהצפון. והערב כבר תיכנס השבת. רציתי לדבר עם אנשים בטלפון אבל אפליקציית השיחות לא מספיק טובה לשם כך, אולי חסרה שם ההיכרות בחיים האמיתיים, זאת עשוייה להיות אחת הסיבות ללמה זה פחות מתאים לי.  ובכל מקרה, הודעות ווטס אפ, כוס קפה וגם אוכל. אלו הדברים שמעסיקים אותי ביום מנוחה שכזה. אני רוצה לנוח, ממש אבל. ולא כל הזמן יש למי להתקשר. בעיר הזאת יש הרבה מרחב פנוי, כך זה מרגיש לי אחרי סקוטלנד שכבר רחוקה.  ישנם אנשים שהכרתי וממעטים להתקשר אלי, וכאלה שאינם מתקשרים בכלל. ויש כאלה שרק בהודעות כבר הרבה זמן. אני רוצה לשמוע כמה תגובות על מאמרים שפרסמתי, למשל על המאמר האחרון ביקום תרבות שמעודד אנשים לכתוב.  אבל יש לי מעט מאוד מהיכן לקבל תגובות וזה למרות שקראו אותו מאות אנשים. היום היה רעם חזק מאוד בזמן שירד גשם, ונהניתי מכך שהוא יורד ואני בבית.  בתמונה בית כפרי בסקוטלנד שצילם אבא שלי במהלך הטיול

 היום היה יום של מנוחה ברובו, אך בערב עבדתי שוב כמובן. הספקתי להאזין לראיון עם יערה שחורי (נאלצתי להפסיק באמצע) וקניתי את החלב החדש שכבר אפשר לקנות אותו בעיר. במשחקי הכדורגל לא צפיתי ממש, רק ראיתי שהתחיל משחק והלכתי הלאה. יש כל כך הרבה מכשירים להתייחס אליהם, לפטופים, טלפונים ניידים, קינדלים, טאבלטים ועוד. ובכולם קל מאוד להשתמש, זה לא קשה. הם גם קלים יחסית למכשירים הוותיקים יותר.  נעים לקרוא ספר במסך דיגיטלי וגם יש את המילונים הדיגיטליים הנלווים. המחברת האלקטרונית פחות טובה במראה מזו הכתובה על נייר ובעט שיוצא ממנו דיו.  בכל זאת יש יתרון לטכנולוגיות הוותיקות במשהו עדיין. גם אני חושב שספרים פיזיים לא עברו מן העולם. יש להם יתרון באופן שבו נזכר מה שנקרא. אני חושב שהספרים נזכרים פחות בדיגיטלי, הם בכל זאת עושים משהו ומוסיפים. אולי אני זוכר אותם פחות בגלל שעבר הרבה זמן מאז שקראתי ספר דיגיטלי לפני שהתחלתי שוב בתקופת הנסיעה האחרונה שבדיוק חזרתי ממנה לפני כמה ימים. איזו הקלה זו האוכל והשתיה של הארץ. כתבתי שיש מתחים סמויים בפוסט הקודם, אך לא כולם תת קרקעיים, ישנם כאלה שממש על פני הקר...

 היום היה יום חדש בעיר, ביקרתי בבית חב"ד בלילה והיה שם הגבאי. כמו כן הייתי בבית קפה ושתיתי כוס גדולה של קפה הפוך. החדשות נראות רע כתמיד אך העיר עושה רושם שקט ביותר, אל דאגה, מתחת לפני השטח יש בה מתחים. אני נהנה מהטכנולוגיות לאחרונה ולא רק מהן, מספיק לקרוא גם בדפוס. בטיסה בחזרה לישראל קראתי את שירו של טי. אס. אליוט ארץ השממה במלואו באנגלית. קריאה שווה. זו הפעם השניה שאני קורא את השיר הזה מתחילתו ועד סופו. שוחחתי בטלפון עם הרבה אנשים מאז שחזרתי, ביוזמתי וביוזמה שלהם, הרי חלקם התקשרו אלי, היתה שיחה מגרמניה גם כן.  האם אלו סופי הדרכים? יותר דרך שנמשכת או צומת שמובילה למקום אחר. החב"דניקים חשבו שעזבתי לתמיד והנה הנני כאן. אני מתקדם בקריאת ספר אודות לאונרד כהן, אני מוצא את קריאת הספרים אודות מוזיקאים מועילה. היה בבית חב"ד צעיר אחר. אך מסיבה כלשהי אלו פחות חבריים מחוץ לבית הכנסת, כנראה שקרה משהו. האזנתי הערב להרבה מאוד יצירות של ברוך ברלינר אותן הפיק אבא שלי כולל קטעי וידאו בהם משובצים קטעים מהוידאו ארט שהכנתי לפרוייקט.  אני מבין שיש עוד המשך ארוך טווח ליצירות האלו ולביצועים של...

 אז מה יש לנו בהרצליה? הישיבה שחזרתי אליה, כולל ליטאי. הספר שמסדר את הזקן שמספרתו בשחור ולבן כולה. חנויות למיניהן, ובתי קפה, ומסעדות, חלקן פתוחות גם בלילה. נכון, במרכז העיר אין מסעדות גדולות כמו בתל אביב בשעות המאוחרות ככל שציפית. עם זאת סאפורי נפתחה מחדש ולמרות שאין שם סכין יחד עם המזלג (שניהם פלסטיק כרגע) הפסטה טעימה. אכלתי שם עם יעל בגלגול הקודם. הספקתי כבר לשתות את הקפה החזק מדי של העיר הזאת, ולעתים למרות שאני רוצה להרגיש את המים החמים המרים האלו מכינים אותו עם מים לא מספיק מחוממים. היה יכול להיות טוב אם הקפה בהרצליה היה זהה לזה שבכיכר רבין, בתולעת ספרים למשל, שם הוא מושלם. אני מתכוון לאספרסו כמובן, הקפוצ'ינו איכותי לכל דבר ועניין גם פה. וגם בישיבת מרכז העיר יש קפה הפוך שאתה מכין לעצמך בחינם, ואפשר לשתות אותו בזמן הלימודים. זה מזכיר לי את הישיבה במרכז תל אביב ברחוב בוגרשוב ליד דיזינגוף סנטר לא רחוק מישיבת חזון אליהו של חב"ד. אז כן, הזיכרונות מתחברים להווה גם דרך רגעים כאלה של הנאה.  שוחחתי עם פילוסוף בטלפון, היתה שיחה מעניינת. הוא המליץ לי על מאמר שפרסם באינטרנט וקראתי אות...

 אז זהו אני בארץ. הייתי עשרה ימים בסקוטלנד והנה חזרתי. שם הכל נראה גדול יותר באדינבורו. הרחובות מלאים יש מוזיאונים גדולים והכניסה אליהם חינם, ירד שלג אפילו כשטיילנו בטבע ובין כפרים. זאת חוויה לצאת מהארץ. בשדה התעופה מיד הרגשתי שכבר הגענו, לפי האטמוספירה. ונהג המונית היה כפי שנהגי המוניות כאן. התעוררתי הלום לחלוטין ומרגיש שאני צריך לחזור לעצמי. האם היה מוצדק לנסוע? אני חושב שכן. ארוחות הבוקר היו כבדות במיוחד וההוגמניי, השנה החדשה של הסקוטים היתה מהנה. שמענו מוזיקה והתחברנו לרוחות ההמון החוגג. והיו לא מעט זיקוקי דינור.  הספקתי לקרוא אבל לא המון רק במידה שהספקתי, משום שהייתי צריך להתרכז בטיול ולישון במידה הנכונה. ובכלל כיף לחוות מדינה חדשה. אכלתי לא רק אוכל מקומי אלא גם ראמן סיני ואוכל של רשת סטארבקס. האמריקאים רוצים שנהיה בדיוק כמוהם. האנגלית שלי מדוברת עם מבטא אמריקאי ויש לי גם השפעות מאנגליה, גם הסקוטים רצו להשפיע על האנגלית שלי אבל ההשפעה לא חדרה לעומק משום שהביקור היה קצר יחסית בשביל השפעות כאלה.  זוהי המדינה דוברת האנגלית השלישית שאני מבקר בה. הייתי כבר בארצות הברית וב...