הווי היום הנינוח הזה בעיר השקטה

 היום היה יום של מנוחה ברובו, אך בערב עבדתי שוב כמובן. הספקתי להאזין לראיון עם יערה שחורי (נאלצתי להפסיק באמצע) וקניתי את החלב החדש שכבר אפשר לקנות אותו בעיר. במשחקי הכדורגל לא צפיתי ממש, רק ראיתי שהתחיל משחק והלכתי הלאה. יש כל כך הרבה מכשירים להתייחס אליהם, לפטופים, טלפונים ניידים, קינדלים, טאבלטים ועוד. ובכולם קל מאוד להשתמש, זה לא קשה. הם גם קלים יחסית למכשירים הוותיקים יותר. 

נעים לקרוא ספר במסך דיגיטלי וגם יש את המילונים הדיגיטליים הנלווים. המחברת האלקטרונית פחות טובה במראה מזו הכתובה על נייר ובעט שיוצא ממנו דיו. 

בכל זאת יש יתרון לטכנולוגיות הוותיקות במשהו עדיין. גם אני חושב שספרים פיזיים לא עברו מן העולם. יש להם יתרון באופן שבו נזכר מה שנקרא. אני חושב שהספרים נזכרים פחות בדיגיטלי, הם בכל זאת עושים משהו ומוסיפים. אולי אני זוכר אותם פחות בגלל שעבר הרבה זמן מאז שקראתי ספר דיגיטלי לפני שהתחלתי שוב בתקופת הנסיעה האחרונה שבדיוק חזרתי ממנה לפני כמה ימים. איזו הקלה זו האוכל והשתיה של הארץ. כתבתי שיש מתחים סמויים בפוסט הקודם, אך לא כולם תת קרקעיים, ישנם כאלה שממש על פני הקרקע. בחדשות אלימות שלא תאמן בכל המשדרים. וגם מפנים את החילונים נגד הדתיים, אין שם הפצה בגלוי של ערכי היהדות הדתית. אני מבין שהעולם החילוני תופס את עולם הדתי מבחוץ באיזשהו אופן שמשנה את חייהם של הדתיים ולפעמים שומע תגובות על כך מדתיים שאני מכיר. הספר שלי הולך לבית כנסת שהציעו לי לבוא אליו, עניתי שמספיק לי הכולל שאני בו וחב"ד עמם אני נמצא במגע. יש לי מספיק בחיי ואין לי רצון למלא את החיים שלי בעוד דת מעבר למה שכבר יש. אני נמצא ביחס עם החיים הדתיים ולא רוצה לצאת מהעולם החילוני בו חיים הוריי ואליו נולדתי. 

הייתי רוצה להיות יותר בקשר עם ציונים דתיים אבל אין לי מספיק מזה בסביבה הקרובה, לא כאלה שקל לי לבוא איתם במגע טלפוני ופיזי. אני חש אפילו שאני מעט מתרחק בכך שאני קורא הרבה ספרים באנגלית ולא בעברית שבה אני קורא רק ספרים פיזיים. הטלפון צלצל היום פחות מאתמול, ואני מבין מדוע אפילו. לא רוצה להקדיש את אותה כמות הזמן לאפליקציות השיחות החברתיות כמו קודם, הבנתי את טיב השיחות. העיר הגדולה מחכה לי, ובקרוב בטח אפגוש אותה. ולא בכל לילה אני יכול לשתות קפה בבר ההוא שנעים להיות בו באופן יחסי. הבנתי לפי הביוגרפיה שטי. אס. אליוט לא כתב שירה לאורך כמה שנים בתחילת המאה העשרים. הוא משורר טוב ואני נותן לו את תשומת הלב מה שמגיע לו. 

צריך להתרכז במה שעושה לנו טוב, זה מה שנשאר לנו מתוך הרבה דברים שהיו טובים יותר מקודם והתקלקלה התחושה ביחס אליהם עם הזמן. ההשתקפות שלי בחלון כוללת את עיניי והיא מגיעה עד קצה השיער. מסביבי הרבה קיר ובו משובץ ציור אחד שעומד על כוננית ספרים. כמה זמן עוד אספור את מה שעובר עלי ללא מפגש משמעותי עם מישהו מחוץ למשפחה? לא כל הודעה מקבלת מענה למרות ההתראות.  

התמונה צולמה באדינבורו סקוטלנד על ידי אבא שלי