החיים בלי יעל בעיר הזאת

אז מה עושים כשכל כך חשוך בחוץ וקר ולילה בכלל? התשובה היא שאין רצון חזק במיוחד לצאת. בית הקפה רחוק מדי בשביל לעשות את המאמץ. אני פוגש לעתים קרובות את ההורים שלי ואתמול כתבתי שיר אותו שיתפתי איתכם. אין לי קוראת בשר ודם לחלוק איתה את מה שאני כותב, יעל היתה במקום הזה וכשאיננה הוא נשאר ריק. השירים נערמים כרגע, מדי פעם מאמר. 

היא היתה אדם שכל כך הבין, היו לנו רגעים ספרותיים רבים מספור יחד. הכרתי אותה במשך שבע שנים. הסוף שלה היה מיידי. לאחרונה עבר חבר להרצליה, הוא הכיר אותה. לא ראיתי אותו הרבה בחוץ, רק פעמיים. הוא סיפר לאנשים פה שאני צייר, דבר נכון שלא הכחשתי. 

שנים חשבו שאהיה רק זה, ואז הגיעה הכתיבה. יש איתה כמה בעיות, למשל קשה להציב בה מטרות מוגדרות לאותו היום, או לקבוע שהתקדמתי במשהו. הרי אין לי פרוייקט מוגדר לפרסום כרגע של ספר או משהו מהסוג הזה. 

יש לי את 'צילו של הסובייקט' מסוף השנה שעברה ויצא לי לפרסם ביקום תרבות ובכתב העת סדן לאחרונה. אבל החיים בעיר הזאת אינם מקדמים את הקריירה, אין פה איזו התקדמות מוגדרת. לא נרשמתי לאחרונה לאירועים מיוחדים ונראה לי שהחיים פה די שוקעים לתוך הבנאליות הזאת של לקנות דברים שיש גם לאנשים אחרים. אני כמובן חווה את החיים אחרת בעקבות דרך הכתיבה שלי אבל זה רק פן אחד של החיים, יש עוד הרבה אחרים. 

אפליקציות ההיכרויות הן בזבוז זמן טוטאלי. לפעמים נכנס הביתה משהו חדש אבל זה רק דבר נוסף ולא משהו שממלא את החיים באיזו התפרצות של אנרגיה או יצירה. בקרוב שוב אהיה בארץ לבד לכמה שבועות, וזמן קצר אחרי זה שוב. 

שוחחתי בטלפון עם חבר שנמצא בעיר הגדולה והוא יוצר ושומעים את זה בקולו. אמרתי לו כמה פעמים בעבר שהפיסול שלו הוא החלק שהוא הכי טוב בו ביצירתו, בטח הוא לא ממש שמע אותי. בכלל תמיד רציתי לפסל, היתה תקופה שפיסלתי ויצקתי ושרפתי את החמר. לפעמים נראה שהאטמוספירה פה סטאטית. 

שום דבר לא ממש זז פה. כן, נכון לא כל אחד כותב שירים. אבל כשאין לך קורא אחד שיגיב בפניך, מישהו שמבין אתה שואל את עצמך שאלות לגבי מה זה אומר לכתוב לגמרי לבד. קראתי בביוגרפיה של טי. אס. אליוט והיה לו את עזרא פאונד ואת וירג'יניה וולף ובעלה ואנשים נוספים שהוא עבד איתם שקידמו אותו. בעיר הגדולה היו לי סביבי אנשים יוצרים ואף התקדמתי. לא פה. כאן אני שואל את עצמי אם יש לאן להתקדם בקונסטלציה הנוכחית. 

אני מציע הצעות לפעמים אך נראה שלא ממש שומעים אותי. וגם אחרי שאני קורא משהו אין לי למי לספר כפי שכבר וודאי סיפרתי לכם בכתב פה בבלוג. זה כמו השאלה העתיקה ההיא שהפכה לקלישאה על אם עץ שנפל ביער ואף אחד לא שמע את נפילתו אכן נפל. או מחיאת כף צלילה לא נשמע לאף אחד, האם היא אכן התרחשה? הקיום הבודד הזה מזכיר לי את קיומו של נזיר. זה רק אני והמחשבות והרגשות וקיום הכתב והכתמים והקווים. לפעמים אני גם חושב על עוד דברים, מחשבות דתיות או על איזה חבר מרוחק. 

התמונה צולמה על ידי אחותי רונה באי סנטה לוסיה