הדכדוך שמביא עמו החורף

 בחוץ יורד גשם, ואני חושב על הבדידות האמנותית שלי. אין סביבי אמנים או כותבים, מישהו שישקף לי את תהליכי היצירה שאני עובר. קוראים אותי כרגע יותר באינטרנט מאשר בדפוס על פי התגובות שאני קולט. 

יש קוראים, אבל התגובות שלהם הן יותר ריקושטים מתגובות ממש. קשה להיות כל כך מבודד יצירתית. אין פה בעיר סביבי לא משוררים ולא אמנים. כשגרתי בעיר תל אביב היו יותר מפגשים. אפשר לומר שבעונה כזאת זה אולי אפילו מתסכל. מתחשק לחזור לישון, הרי אין מישהו מסויים שקבע להיפגש בכל מקרה. הגוף מבקש להיות במיטה כשכבר לא חם בחוץ ומטפטף הגשם. 

האנשים היחידים שיצא לי לפגוש היום אלו שני הורי, ביחד נסענו למופע בימתי של גיא פלג, הכתב שמדווח על מה שקורה במדינה בטלויזיה. אין לי מישהו קרוב שיקרא את שיריי. פעם היתה יעל והיום היא איננה עוד. 

עלה במשך היום הרעיון של לצאת לאיזה בית קפה ולהיחשף לאנשים, אבל אני פשוט נרדמתי שוב במיטתי. היו כמובן גם כמה התכתבויות עם אנשים, מישראל ומהעולם. אבל יש לי תחושה שהאנשים שכותבים לי לא מתאמצים יותר מדי, כותבים תגובות קצרות ולא מאריכים, שומרים אנרגיה כנראה. אני משקיע יותר בכתיבה ממה שאנשים משקיעים בכתיבה לי. 

כך יוצא שכמו שהיה פעם, כשהייתי מצייר כל יום. אני זה שמשקיע ונותן מעצמי ואנשים סביבי נותנים את עצמם פחות. אני שואל את עצמי האם אני מתקדם? ואין תשובה חד משמעית אצלי לשאלה הזאת. 

בתמונה שיר שכתבתי היום