תכנים קשרים ואליוט

שלום קוראים יקרים,

צפיתי לאחרונה בקטע ביוטיוב על טי. אס. אליוט. זהו משורר ששווה להתעניין בו – לא רק מפני שהוא מן החשובים במאה העשרים בשפה האנגלית, אלא משום ששירתו יוצאת דופן וחייו עצמם מעוררים מחשבה. קראתי בביוגרפיה שלו ובשיריו, והוא בעיניי מן הדמויות המרתקות ביותר של המודרניזם.

השבת עברה לא רע. צפיתי, קראתי, אכלתי טוב, ועזרתי היכן שיכולתי. ובכל זאת, עלתה בי שוב תחושת החסר: חסר לי קשר עם בני דורי – בני עשרים, שלושים, ואפילו תחילת הארבעים. יש לי קשרים כאלה, אך לרוב דרך הטלפון ופחות בחיים עצמם. אולי משום כך נטפליקס ויוטיוב משלימים עבורי משהו מן החסר, באופן וירטואלי.

אינני נמנע מקשר עם בני דורות מבוגרים יותר, בני שישים ומעלה, אך שם אני מעדיף שהקשר יהיה מקצועי או ענייני. אינני מחפש שיח “בין־דורי” במובן המחנך שלו, ואינני מעוניין שילמדו אותי את הזקנה שלי. כשהיא תגיע – אם אשרוד עד אז – אדע אותה בגופי. ממילא הזמנים משתנים, וסביר שגם הזקנה תיראה אחרת ממה שהיא נראית היום.

יש משהו מהפרדוקס בפשטות של החיים כעת. כשהם היו סוערים ומורכבים יותר, היה בהם גם משהו פשוט. היו הרפתקאות, מאבקים, מטרות שיש לצלוח. היום יש פחות אקשן. דמויות כמו אליוט, שמעוררות בי יחס סטואי יותר, מאפשרות לי חיים שיש בהם תכנים – דרך קריאה וצפייה – ולעיתים גם דרך הכתיבה שלי.

אינני מתעניין באליוט כמתרגם. רבים עשו זאת לפניי, ולא תמיד בהצלחה. מה שמושך אותי הוא האצילות שבשיריו ובדמותו – אצילות אריסטוקרטית שכמעט ואינה קיימת בסביבה התרבותית שלנו. משהו השייך לעולם האנגלו־אמריקאי של פעם. אני מוצא הדהוד לזה גם בציוריו של סארג’נט; ראיתי אחד מהם באדינבורו, בחופשה האחרונה שלי שם, ואף שיתפתי אתכם בתמונות מהעיר הנפלאה הזאת.

לפעמים אני חושב: אם רק אנשים היו מעזים לומר שהם אוהבים את מה שהם אוהבים. אם רק היו מעשירים את השפה במקום לצמצם אותה. אם רק היו מעט יותר מנומסים זה כלפי זה. בארץ, מדגישים שוב ושוב את השלילי; ואם מופיע דבר חיובי – מיד צובעים אותו בצבעים של חשד ושלילה. גם מושגים כמו “אליטות”, שפעם נשאו ערך נעלה, הפכו כמעט לקללה.

אני כותב כאן כדי שתקראו. אינני מייצר “תוכן”, אלא פותח בפניכם צוהר לאופן שבו אני חווה את העולם דרך השפה בימים אלו. את הכתיבה שנשארת לעצמי הנחתי בצד מאז השיר האחרון שפרסמתי כאן, ואשוב אליה כשיהיה בכך צורך.

אני תוהה מה קורה לכל הקריאות הדיגיטליות האלו – מה נשאר, ומה מתנדף. אולי חלק מהדברים נעלמים אל תוך האטמוספירה, ואולי עצם הקריאה והתגובה מספיקים כשלא ידוע מראש מה ישרוד.

תודה שאתם איתי בבלוג הזה. נועדנו להיות כותב וקוראים.

בתמונות, המונומנט של המשורר וולטר סקוט, כפי שצולם על ידי אבא שלי נחום סלוצקר באדינבורו סקוטלנד.