טל סלוצקר

אז זהו, האברכים בישיבה הראו לי מי חכם בעיר הזאת ושומר על חכמה. הרבה יותר חכמים מרוב השיחות שיש פה, בטח לעומת המוכרים בסופרמקטים שעסוקים בסחר מכר. אתם וודאי שואלים למה מהישיבה ומהסופרמרקט. הישיבה זה מקום היהדות, שם אני נמצא פעם בשבוע, ובסופרמקט יש אנשים זמינים גם בשעות לילה. חוץ מזה אין פה הרבה שיחות.  כשאני קונה שתיה בבית קפה אין איזו שיחה מי יודע מה לרוב, וגם אלו שיחות קצרות ורגעיות מדי. זה בניגוד לשיחות הארוכות שהיו במרכז תל אביב. הערה היה קונצרט של הפרוייקט של אבא שלי ברעננה, היה אחד גם אתמול, בשניהם נכחתי.  היום יצא לי להקליט שם את נגינת הפסנתרן. קורות החיים של המוזיקאים היו מרשימים. כשאני מדבר עם אבא שלי השיחות יוצאות בעיקר מפי, הוא ממעט להגיד דברים. אמא שלי גם שתקנית, אפילו יותר ממנו. בחורה? רחוק ממני. הסיכוי שתהיה אחת קלוש ביותר כפי שכבר כתבתי בעבר. אבל היום אני מודע לבעיותיהם של אנשים שיש להם אישה יותר משהייתי מודע פעם. אני חושב שיש יתרונות בלהיות לבד והם לא נחווים מספיק על ידי מי שאיננו לבדו. וטוב היות האדם לבד.  והוא איננו לבדו בין כה וכה. אפליקציות לשיחות והתכת...

 היום ביקרתי בישיבת מרכז הרצליה. אני מודה, היה קשה לקום מהמיטה. אבל פגשתי שם אברכים שמבינים מה חשוב. הגעתי עם בעיה, לאנשים סביבי לא ממש איכפת מה קראתי ואם קראתי ומה כתבתי הרבה פעמים וגם מה אני חושב בכלל. האברך אמר שאם אנשים איבדו את הדרך ואני לא איבדתי אותה זה לא אומר שעלי לחדול. ממש עודד אותי שהוא התייחס.  למדתי את פרשת השבוע עם אברך שאני נפגש עמו שם בכל שבוע ושתיתי כוס קפה. פה בעיר חוץ מלאנשי הישיבות וחב"ד לאנשים אכפת בעיקר מקנייה של דברים וממכירתם. הם אינם מתעניינים במיוחד בתוכן המחשבות ובספרים, ועל כן אני במשבר. בכל פעם שאני מתעורר אני מודע לכך שהדברים שמעסיקים אותי לא מעניינים את רוב האנשים פה. איבדו את הדרך כפי שאמרו לי בישיבה.  איכות החיים פה גבוהה, אבל החיים האינטלקטואליים והיצרתיים לא הולכים לשום מקום, רק מה שאני עשיתי. גם בפרוייקטים של אבא שלי יש היבטים אינטלקטואליים ויצירתיים כמובן. אבל לא יוצא לי לצאת למסע איתו בכל יום, רק כשהוא מזמין אותי. החיים קורים ואתה רוצה לישון, עדיף על פני מה שקורה כשאתה ער כאן. ובקרוב שוב מרכז תל אביב, לא שקורה שם משהו מיוחד כשאני מבק...

 בכל פעם כשאני מתעורר אני שואל את עצמי האם עדיף לקום או להישאר במיטה. התשובה איננה מוחלטת. הרי לא מצפה לי משהו מזהיר בעיר הזאת, לרוב שליו פה, ורמת החיים גבוהה. אך אין דיון אינטלקטואלי או חברות מסעירה. משתמש באפליקציות, משוחח עם אנשים ומתכתב, קורא ספרים ולעתים אפילו צופה בטלויזיה. שום דבר מסעיר לא קרה השבוע, אפשר לומר בקצרה. נסיעות לעיר הגדולה, שיחות טלפון כותב שירים ופוסטים. בחדשות סערות רבות, המדינה כים סוער ביותר.  והאזרחים, חלקם צופים בטלויזיה, חלק מפגינים, הרבה מאוד אינם פעילים באמת. רסלינג הוציאו לאור את אנטי אדיפוס, מאורע שחיכיתי לו. מה לעשות שכשרמת חייך גבוהה לא הרבה קורה?  ביקרתי בכולל פעם אחת השבוע, קראנו את ספר הכוזרי בו אנשי דת ופילוסוף מביעים את עמדותיהם בפני מלך כוזר. לא מדליק אבל גם יש בו היבט מעניין. ספר חשוב ביהדות הדתית זה בטוח. אני מאזין למוזיקה בכל יום, פופ, פופ רוק, וקלאסית. ושותה קפה, בדרך כלל זה האספרסו שמעיר אותי.  לפני זה עוד לא התעוררתי. התאמות באפליקיות של היכרויות זה שום דבר. לרוב אחרי ההתאמה אתה לא רוצה. מה שאתה צריך זה מבט על הטבע, עצים י...

 אומרים לי בכל פעם שמה שאדם חיי בשבילו זה חייו החברתיים. גם שואלים אותי תדירות על חיי החברה שלי ומצפים שאחייה אותם ושאשקיע בלחיות אותם. אני אינני רואה בחיי החברתיים את מרכז חיי ובמאמץ לחיות אותם אני רואה מאמץ שווא שאינו מניב תוצאות קונסיסטנטיות. היו לי חברים טובים בתל אביב שלא נפסקה החברות איתם, פשוט עברתי עיר ומשום המרחק אני פחות באינטראקציה איתם. מה גם שרובם אינם מהאנשים שמשוחחים בטלפון או עונים להודעות. בהווה בהווה האינטראקציות עם אנשים שאינם משפחה הן רגעיות ולא מתמשכות. יש את המוכרים בסופרמרקט ואת המוכרים בבתי הקפה. ויש שיחות טלפון מדי יום. ואני גם לבדי וגם בחברה. אבל מול אנשים אחרים? לא מצאתי בעיר הזאת תושבים מחוייבים במיוחד לאינטראקציות.  ובכלל אני מוצא שהריחוק אינו דבר רע. כמה שאתה מתקרב כך אתה גם נפגע מאנשים. וככל שאתה לבדך כך אתה שורד עם פחות פגיעה. בכל מקום בו בני אדם מתאספים ישנה ציניות, ואם אתה נמצא פחות במגע יוצא לך להיפגע ממנה פחות. לא שהלבד בעיר הזאת מלא השראה ועילאי. לרוב הוא מאוד יומיומי, וכן יש אפליקציות בהן משוחחים עם אנשים. אבל כמו בעיר הגדולה אין כאן, זה ל...

  השיר הכתוב בשעה כזאת   יש לי את מה שצריך כדי, להרגיש את הרגשות שיש לי. האוויר, מלא בכל מה שיש בו להציע- בחמצן המתגבש סביב גם בעיר, מלאת הגינות והרכבים הנוסעים בין הבניינים. המשקפיים עודן עובדות, חבשתי אותן קודם התעוררתי מן השינה, ועודי זוכר את החלום. וכעת אני זוכר פחות ממנו. כצבע פסל הבטון, הוא מוקף בשוליים הצמודים לקיר הלבן. נזכרתי במשורר ההוא ובשיריו, אך כתבתי את שירי החדש השינה טובה אלי, אך אני ער. משום שעלי לכתוב אותו עכשיו. רישום בעיפרון על נייר 

 אני לא אוהב את זה כשאדם שמזהה אותי עושה כאילו בעצם הוא לא מזהה. ובנוסף, אחרי שהופעתי כל כך הרבה פעמים בכל ערוצי התקשורת ברור לי שמזהים. כך שהשמועות האלו לא נכונות ואני רואה אצלכם את סימני הזיהוי כם כשאתם מנסים להסתיר אותם. אני אוהב אנשים ישרים, שעושים את מה שצריך להיעשות תוך כדי שהם מראים סימנים של חברות או ידידות. תושבי אזור המרכז מוותרים על כל כך הרבה מילים שחבל לי על העברית שסובלת בעקבות כך.  גם השפה שלכם מתדרדרת בעקבות כך, אינכם אומרים את המילים היפות ולאט לאט הן נשכחות ככל הנראה. הרי אינכם קוראים ספרים (רובכם). אתמול מישהו אמר לי בפנים שהוא איננו קורא ספרים. ברור לי העניין הזה. אהבתי שאמרו בהרצליה שאני האיש החשוב ביותר שחי בעיר. כל הכבוד על האמירה. היום יום חם, והחיים נראים יותר טוב מאתמול, אבל טרם פגשתי את כוס האספרסו שרציתי לפגוש. אני מחכה שיקרה פה עוד משהו טוב. הדבר הטוב ביותר עד היום קרה כשהגעתי ובישיבה כשנתנו לי את השם. האור החודר דרך החלון יפה, יש לו את היכולת להטיל צל עמוק, צילו של הסובייקט ואני צופה בצל הזה.  העיר הזאת היתה יכולה להיות הרבה יותר לבנה אם היו ...

לכל דבר ועניין היה יום לא רע חוץ מאיזו דרמה. החלון שוב סגור אך הלב כבר פתוח, לקרוב ולרחוק. ובכן מייד לעניין. מסביב לעניין לא ללב העניין. ובכן מייד לדרך שאינה סובלת דיחוי. ובכל זאת יש פה איזה ערך, וחוסר ערך הוא דבר דחוי. אז הנה התחלה פואטית ואך אני שותל לכם בפוסטים התייחסות. נהניתי מהמשקפיים שלי, אילו משקפיים! העיר הרצליה מבינה בדברים כאלה. הזוג הזה הוא אוצר אמיתי. מדבר איתם, שומע מוזיקה ועוד. ממש יופי של דבר, זוהי עיר הטכנולוגיה.  כזאת שמספקת לנו ממש את מה שאנחנו צריכים, בידור ונוחות. החברה מצרפת מתעניינת בעיקר בלימודי עברית והשפות המועדפות עליה כרגע הן השפה הרשמית של מדינת ישראל (זו שבה אני כותב) רוסית וצרפתית.  אפשר ללמוד ממנה הרבה. חבר מראשון מעביר הרבה ביקורת על חב"ד לאחרונה. מעניינות המסקנות שהוא מגיע אליהן. קראתי היום כמה שירים של נתן אלתרמן. ובצהריים, פונטליס הנפלא בספרו 'חלונות' אשר קניתי לפני זמן לא ארוך ולא קצר. אני אוהב לצחוק, במיוחד הביאו לי שמחה חברי המשוררים התל אביביים, אלו עזרו לי לשמוח משירים,  וזה מעורר את חיי ואת חייהם של אנשים נוספים. הישראלית מהסופר מ...

היום דיברתי עם החברה מצרפת. היא הקשיבה לי מקריא שירים ומכתב וקטעי פרוזה ופסיכואנליזה ופסיכיאטריה. כמה מורכבים הם החיים, כמה חלקים יש להם. הייתי אומר שלפני יעל אהבתי ספרים יותר. היא רצתה שאוהב אותה יותר משאני אוהב את הספרים ולכן השפיעה על יחסי הרגשי אל הספרים לרעה, היא לא ידעה אהבה. הצרפתייה איננה אומרת מה היא חושבת על העם היהודי אך בוכה לעתים קרובות למשמע שירתם של המשוררים הישראלים. היא כבר אוהבת את נתן זך שהצגתי לה והקראתי משיריו ושלחתי קטעי וידאו והיא מצאה עוד חומרים באינטרנט. היא ויעל כה שונות זו מזו. הבחורה מכפר סבא היתה קרובה הרבה יותר ואילו זו מאנטיב רחוקה והריחוק טוב לי. קשה לי לאהוב עד הסוף כשהן מדברות. אהבתי יותר את הבחורה השותקת מהסופרמרקט ולצרפתייה נראה שאני אוהב יותר את המיקרוסקופ מאשר נשים.  הייתי אומר שזה דק מאוד. והלוואי ואהבתי המלאה לספרים עוד תחזור, אף ספרי שלי נראו לי אהובים יותר מקודם להשפעתה של הכפר סבאית. לחב"ד נכנסתי שלא בחולצה לבנה, איזו השפעה לא טובה יש לזה על מה שמבינים מכך שם. אצלם כולם צריכים להיות בשחור ולבן, לא חשבתי בכלל שזה העניין בדת היהודית, מדוע ל...

שלום לחברי קוראי הבלוג. אני רואה כמה מכם קוראים ועוד מעט יש לי בבלוג הזה 5000 כניסות. אז תודה רבה לכל מי שמקדיש תשומת לב לבלוג הזה. אני אוהב אתכם מאוד. הלילה הוא זמן נהדר לתת לכם בו את תשומת הלב שלי. הקוראים שלי ערים בלילות ואני יכול לכתוב לכם כשהטלפון מצלצל מעט. כשאני עושה פעולות או קורא ספרים חם לי יותר. היום ישנתי רוב היום והייתי ער לאורך הלילה. תענוג לתת לכם תשומת לב אחרי פרסום ספר הפסיכואנליזה והפילוסופיה שלי שהוא גם ספר שירה 'צילו של הסובייקט'. בכל פעם אני מבין עוד ממה שפורסם שם. אפילו אחרי הפרסום הספר ממשיך להשתנות. זה טוב לעבור תהליכים בכתיבה. החיים מזמנים התלהבות, כאבי לב, אהבות ועוד מני תופעות ומטעמים. כיף לשתות קפה בכל שעה ביום ולדבר עם אנשים מהארץ ומחו"ל. יצא לי ללמוד הרבה מאוד מלימודי רוסית בחופש הזה. וקראתי לא מעט ספרים ונהניתי מעוד דברים. אני יודע על כמה מהקוראים הקבועים שלי וחלק מכם אף מדברים איתי בטלפון, מה טוב. הפוסט בו רציתי שתיידעו אותי עליכם השתלם. אני מפרסם הרבה גם באתר יקום תרבות ומגיע לכם לקרוא אותי שם.  שקט כזה, ומה שצריך לזרום ממשיך במלאכת הזרימה....

יש לי מיקרוסקופ דיגיטלי והיום יצאתי איתו לסיבוב בדיקות. מצאתי דברים מעניינים. אני חש שזה מוביל אותי לראייה חדשה של העולם. אפילו תוך שימוש אחד במיקרוסקופ מייד ראיית העולם משתנה. הצבעים נראים אחרת, אתה מודע לפרטים שקודם לא ראית בעין הבלתי מזויינת במכשיר. הצמחים השתנו, האדמה, הבדים, ההדפסים. המדיה הדיגיטלית נראית אחרת אחרי שמסתכלים עליה דרך עדשת המיקרוסקופ שלי. זהו אולי הגילוי הגדול שגיליתי היום. הדברים שראיתי דרכו, האולם שנפתח בפניי. כבר כמה שנים אני קונה מיקרוסקופים ויש לי אוסף, זהו הראשון מאלו שקניתי שמתחבר לטלפון. יש כמה מאופסנים שאינני מוציא מהארון ואילו את החדש הזה אני שולף ומביט דרכו, משתמש בטלפון כדי לצפות בתמונות, מצלם בסטילס ובוידאו. מכשיר כזה הוא צעד נוסף במדע שלי ואמצעי לבדוק באמצעותו דברים.  הוא בצורה של גליל ובקצהו באזור של העדשה יש אורות שמאירים את הקטע הנבדק, והכל מופעל באמצעות האנרגייה של הטלפון הסלולרי. זה מה שהפך את היום ליום מיוחד, אמנם לפני יומיים הרגשתי יותר טובה אך היום הייתה חווית למידה שכזאת של העולם הזעיר אנפיני. וזה מלמד גם על דברים אחרים, למשל על האופן בו א...

 אז כן, אבא שלי שם לב שכתבתי הרבה פעמים שאין עם מי לדבר בהרצליה. ודיברתי על זה כמה וכמה שיחות עם חברים. וכבר כתבתי גם שאין ממש מה לעשות בעיר הזאת, ואבא שלי הגיב שצריך לנסוע לתל אביב. אני משתמש בפליקציה שבה יש חדרי שיחות קוליים, וגם שם הבעיה דומה. אנשים הרבה פעמים לא מדברים על שום דבר. כמה קשה למצוא שותפים נכונים לשיחות אינטלקטואליות, אבל בהעדר כאלה בסביבה הקרובה היה קרוב אצל עצמך ואצל כתיבתך. וכך אני כותב וקורא את מה שאני כתבתי, בין אם מדובר ביחסים בין בני האדם כאן, מחשבות על דברים נוספים, או אפילו חלומות. זאת אומרת, אני כותב יותר משאני קורא, אבל הכתיבה היא תהליך של הכרה במחשבה, ומשום שאין אינפוט אני קשוב יותר למה שנובע ממני החוצה. שוחחתי עם חברה מצרפת שרצתה שאקריא לה בהקלטה דף מספר של עמוס עוז וכך עשיתי. וקיבלתי מהחבר עמו שוחחתי היום ספר של בוריס פסטרנק בו הוא חשב שיהיה לי עניין. האם יש טוב מלהיות בבית אחרי הכל?  אמא שלי אמרה ששכחתי שלחיות בהרצליה זה איכות חיים וזכרתי, והיא הזכירה לי שוב פעם. בבוקר אמורים למסור את החטופים למדינת ישראל בחזרה. אני מחכה שהם יחזרו ואני מודה שזה מ...

אז זהו, יצא יום הכיפורים. והנה לפני כניסת השבת אני כותב לכם עוד רשומה בבלוג. את מקום שיחות הטלפון החליפו ולו באופן חלקי שיחות באפליקציות שם יש מספר משתתפים קבועים. בהרצליה המצב כרגיל, וככל שנמצא פה כך מרגיש יותר מקומי. עוד מעט מתחילה שנת הלימודים באוניברסיטה. אני מרוכז בספר שהוצאתי לאור 'צילו של הסובייקט' עובר על כולו מסמן וכותב הערות. האם מסתתר משהו מאחורי השקט הזה? נראה שהעיר הזאת לא מסתירה הרבה. האקשן הוא בחדשות ומה שנובע מהרשת. אני ממשיך להשתפר ברוסית בתקופה האחרונה. הקונצרט בראשון היה מוצלח ובקרוב יש קונצרט של הפרוייקט בבאר שבע, אחר כך ברעננה. אבל לא יופיעו בקונצרטים האלו קטעי וידאו שלי, אלו היו רק בראשון לציון בינתיים. הצייר שעבר מהרצליה ממשיך לשלוח פוסטים בפייסבוק (לא מדובר בי) ואני חושב על סיפורו. מעניין לתרגל כתיבה בשפה זרה.  אני מתאר לעצמי שהתרגולים האלו מובילים לאנשהו, ולו לידיעה משופרת של השפה. הצ'אט ג'י פי טי מכין לי דפי תרגול אותם אני ממלא בעט במילים לועזיות. השמש היום קופחת, ממש חזקה. וראיתי פרסום של טיולים ביוון ברשת, הלוואי והייתי נוסע עכשיו. יש לי מיקר...

 כמות התחבולות ברשת גוברת, מנסים לחבל מכל כיוון. ואנחנו יושבים בבתים שלנו ומחכימים מדברים אחרים, אבל לא מהניסיונות לגנוב אותנו, אף על פי שככה מגלים כיצד ניסו לעקוץ אותך לפעמים הבאות. אז בכל זאת לומדים משהו גם מזה. והמידע זורם מכל הכיוונים, מידע אמיתי, מידע שקרי, לא כל מידע שאנחנו מקבלים נכון. לפעמים אני שואל את עצמי מה היה קורה אילו חייתי אחרת. וקשה להתעורר בימים כאלה. אגב, יש המון צפיות בבלוג כאן, המוני ביקורים ואולי לכבוד השנה החדשה. הייתי רוצה לתת לכם ים של פרחים, איזה יופי שיש כניסות. האם יש מעבר לחיים האישיים שלנו? אולי בכל זאת החיים הפוליטיים והמלחמה הם קונטקסט מסויים בתוכו אנחנו חיים. בכל פעם שמדברים איתנו מחוץ לארץ מתעניינים בצבא ובדת. זה דבר שמאוד דומיננטי כאן למרות שהחברה שלנו חילונית ברובה. החיים בטלפון, חיים בכוס קפה מרירה.  מריר פה. אור השמש היפה מכסה אחר הצהריים את הבניינים הצהבהבים כחלחלים לבנים כמובן. במזגן פרח מיזוג. מקימים מחדש את האגודה הישראלית לאסתטיקה, אלו חדשות. ולא כולם עוינים את המדינה שלנו, ישנם גם אנשים בחוץ לארץ שאוהבים אותה. החיים מתערבלים, ולא הרב...

 אתמול היה קונצרט הבכורה של 'עקידת יצחק'. היה נפלא. כמה מחיאות כפיים ומבטים אל הוידאו שעשיתי. היתה תשומת לב מירבית. הייתי באחורי האולם ובסיום הקונצרט אמרו לי שלום מהחלון שהיה שם. באו לא מעט. היו קרובי משפחה וחברים של המשפחה. ובכלל לאחרונה עבדתי לקראת הקונצרט הזה המון. וזה הכניס איזו שיגרה כזאת של החלפת סליידים בוידאו לתוך הימים שלי. אני חי חיים חברתיים של שימוש באפליקציות לימודי שפות חברתיות. לומדים עוד מאנשים שגם הם לומדים שפות ולומדים שיעורי שפות באפליקציות, זה מעניין, זה מלמד. ואני קורא בספרים וכותב הודעות ברוסית ומשתפר, עכשיו כל המקלדות שלי הן כבר גם ברוסית. הבוקר למשל כתבתי הודעה ברוסית וקיבלתי תשובה. כמה טוב לדעת עוד שפה. אבל היום עשיתי שיעור של שלוש דקות דווקא בצרפתית. החיים בין ישומונים שונים. וגם מאז שהדפסתי את ספרי 'צילו של הסובייקט' החלטתי להכניס בו שינויים לפני שאני מפרסם אותו שוב פעם. אז קורא אותו ומכניס שינויים. יעל כבר איננה, אך הכתיבה ישנה. העיר הרצליה שקטה, והאנשים בה לא ממהרים להביע רעיון, אולי אין רעיונות מעניינים בראשו של מיש אינו קורא או כותב או יוצ...

 פגשתי מישהו בתל אביב בשם מרטין (שם בדוי) שטען שהוא נאצי ממשפחה נאצית ושהוא יודע מהו נאציזם ויכול להסביר אותו בדיוק מבפנים. הוא הסביר שכל המשפחה שלו נאצים ושהוא רוצה לעבור גיור. הסברתי לו שניגשים לחב"ד ומתגיירים. הוא עבר גיור וסיפר כמה הוא השתנה בעקבות זה ושהוא מרוצה. לאחר כמה זמן החל לטעון מרטין שהיתה לו בר מצווה כשהוא היה ילד. אמרתי לו שזה לא אפשרי משום שבעת הגיור שלו היה כבר גבר מבוגר. הוא המשיך לטעון בהמשך שכל משפחתו יהודים, שכולם במשפחה כולל דודתו ואימו יהודים מאז ומתמיד. לאיזה מרטין להאמין? לזה שטען שהוא נאצי או לזה שטוען שהוא יהודי מלידה ממשפחת יהודים גדולה ושאין נאצים במשפחתו ושלמעשה הכל מעשייה שאני רקחתי בראשי. חד משמעית גזלייטינג. האדם הזה מסוכן לבריות שסובבים אותו מבחינה נפשית וגורם נזק נפשי לאנשים עמם הוא משוחח, הוא גם לא אמין. בנוסף הוא משקר לגבי חייו הבלתי אמינים ומשקר לגביהם מא' ועד ת'. האיש הזה פשוט לא נורמאלי. בחזותו רואים שהוא לא מגיע במקור מהיהדות ובכל זאת הוא כל הזמן טוען שיש לו חזות יהודית למהדרין כולל אף יהודי. משהו בו לא בסדר. הוא לא מספר כמעט דבר על...

לאחרונה גיליתי את אפליקציות הטלפון החברתיות. מופעה שם מישהי והיא רוצה לשוחח איתי ומדברים לפרקי זמן ארוכים ובאופן קבוע. אני מודה שזה יכול להיות אכזרי מצידן. הן לא תמיד מבטיחות להיות נעימות. ובכל זאת כך יוצא לדבר עם אנשים מהעולם באופן קבוע ותוך חלוקת רעיונות וטקסטים. האם זוהי תחילתה של ידידות חדשה? ככל הנראה. בכל מקרה זה משנה לחלוטין את העובדה שפעם היה קשה למצוא שיחות כשהיינו בבית. פותחים את הישומון והופה שיחה חדשה. ויש כמובן שיחות קבוצתיות וגם אליהן קל להצטרף. מה שכן בעייתי זה שיש הרבה אנטישמיות בישומונים הללו וצריך להיזהר. עשויים לכפות עליך דימוי עצמי שלא רצית לחוותו למשל. ויחד עם זאת החיים באמצעות האפליקציה מעניינים. אני חושב שהמחשבות שלנו סופגות השפעות מהדבר הזה. וכל הזמן אני חושב האם אני מעדיף פילוסופיה או שירה ואני חושב שלאחרונה השירה גוברת על הפילוסופיה אצלי ברמת ההעדפה, וכמובן העדפות משתנות. למשל עד לפני זמן מה העדפתי באופן וודאי את הכתיבה על הציור וכיום אינני מעדיף אותה על האמנות באותה העוצמה כמו פעם אף על פי שעדיין נותרה העדפה לשם, יש פה עניין של דרגה ומידה. הרישום החדש שאני רו...

 הרצליה איננה מזמנת הרבה הפתעות. לא מוצאים במרכז העיר שיחה אינטלקטואלית על שירה, תיאטרון, כתבי עת או קבוצות סופרים וכדומה. סיפרתי לידידתי מצרפת בטלפון על כך והיא הגיבה בכך שאמרה שאינני מכיר את התושבים מקרוב מספיק, הרי אין לי מביניהם חברים קרובים. אני מבין שמצד אחד היא צדקה, אולי יש מישהו שמתעניין בדברים האלו ועוד לא פגשתי אותו? מצד שני ממרחק כזה, כשהיא בצרפת קשה לה להעריך עד כמה משמים אזור מרכז העיר וכמה דל בו מבחינה אינטלקטואלית. היא אמרה שעלי להתכנס בעצמי, ולחיות ממחשבותי מספריי ומהכתיבה שלי. ולא לחפש את הקשר עם העולם החיצון כלל. זה שונה ממה שחוויתי במרכז תל אביב, והשהיה בהרצליה אכן הזמינה התכנסות פנימה אותה ממשתי.  אך יכול להיות שהיא הפריזה בדרישתה לאוטונומיה אינטלקטואלית. האם באמת העיר הזאת כה דלה בשיחות וביחסים חברתיים? תמהתי אבל חשבתי שתשובתי כבר בידי, ואחרת פה רק אם יוכח אחרת. אמנים נכנסים לפה כדי להופיע וממשיכים לעיר הבאה. אינם מתעכבים לחיות פה, לשתות בבתי הקפה, לשוחח שיחות עם התושבים וכדומה. פה אני כבש שחורה שקשה לעלות על קיומה. התקשר אלי היום אברך מהישיבה במרכז העיר ...

 קראתי את ספרו החדש של אהרון שבתאי היום. חרוזי תה לשליט הוא ספר של אנטי שירה שרק בסופו מתגלה ביותר הרחבה מצבה של השירה לנוכח זוועות המלחמה. הספר מחורז כפי שמשוררי תל אביב הצעירים לימדו לא לחרז. ורק בסוף הספר עוברת החרזנות של שורה בשורה באופן רצוף. תמוהה היא ההחלטה לשלב תצלומי תכשיטים בספר שירה, ועל הכריכה תמונת פה שלא ברור מי יצר אותו וכיצד הוא קשור באמנית החתומה בתחילת הספר על דימויי התכשיטים. האם זוהי רפרודוקציה של ציור המונחת על שולחנה? בכל מקרה את ספרו הקודם של אהרון שבתאי אהבתי קצת יותר. כשקראתי לראשונה את שיריו של אהרון שבתאי לפני שנים היתה התרגשותי רבה. במיוחד זכור לי ספרו פתחתי דלת ועמדת שם שלקחתי איתי לטיסת אל על ושם התרגשתי עד מאוד. הוא עצמו כותב בספר שהוא מפנה אחוריים לשירה, האם הדבר כה נחוץ?  מדוע לא לשים את השירה במקום מרכזי? את הספר מצאתי בחנות תולעת ספרים שבכיכר רבין ושם חיכתה לי ערמת עותקים. והנה יום אחר כך כבר מופיע המשורר אהרון שבתאי על שער בידיעות אחרונות בתמונה טיפוסית מחזיק מקטרת בפיו כסופר מוערך שכל הצעירים סביב חוגגים את יציאת ספרו החדש. האם הוא חרט על ד...

 ככל שאתם לא מדברים ואומרים פחות מילים ומחכים שיפנו אליכם במקום לפנות השפה העברית מתדרדרת. אין בחוץ כמעט שום דיבור, אנשים שותקים בכל מקום, בקושי שומעים הגה. רציתם מדינת שתיקות קיבלתם אחת. הרבה אנשים כאן אינם מחכים להזדמנות להוכיח יכולות שפתיות, עליכם לעבוד כדי להפעיל את השפה ולו השפה תלך לעזאזל. בכל פעם אני מגלה כמה אנשים אינם מנהלים שיחות בכל מקום, ואם אתה מנסה לפתוח איתם בשיחה אינך מגלה את האנשים המגלים ביותר אלא יותר הסתרות וניסיונות לא להביע מחשבה ורעיונות. העולם הזה באמת הולך לכיוון לא טוב.  אנשים אינם קוראים ספרים כמעט בכלל. עליכם לפעמים לקנות ספר, כדי לגלות באמת מה כתוב בו. על זה שלא קוראים כבר בספריות בכלל אין על מה לדבר.פשוט נורא. יושבים מול המסכים בכל מקום ומסתכלים באינטרנט ובתוכנות. ומתי תקדישו זמן לכתיבה? לגילוי המחשבה לעצמכם? והחום הנוראי, בכזה חום אין קירור באוטובוסים? האם בהנהלת החברה השתגעו? הרי יש מזגנים, מה עם להפעיל אותם? השמש צולה את כל ערי המדינה והתושבים אינם מגנים על האוכלוסייה על ידי קירור אמצעי התחבורה הזה. המצב ברכבות יותר טוב, אבל רק בקצת. גם שם הנמי...

המצב בארץ גורם לי לחשוב שאני מאבד הרבה אנרגיות לשווא. איזה חום, ואיזו אווירה. לחץ נוראי שאנשים עובדים בו. השלמתי כתיבת ספר, איזו הקלה. מקווה שהספר יודפס בקרוב. הבעלים של הסופר מרקט תמיד מוציא משם את המאכלים הטעימים. נשאר לקנות את מה שיש. רשמתי והכל התקדם נפלא, אבל נעצרתי מתישהו. אינני רואה סיבה לסיים משהו. אפילו רציתי להראות שהשארתי את הרישום בהתחלה שלו. ולצידו שיר.  כל הזמן הוצאת אנרגיות, אבל הציור הוא מדיטציה, והוא נותן אנרגיה. אם רק הייתי עכשיו באמריקה. לא הייתי צריך להתמודד עם כל כך הרבה קשיים שיש פה. וכשאינך יוצר וידאו חדש ביוטיוב עליך לחשוב על החדש שלך. התיישבתי מול המחשב ויצרתי אותו והקלטתי ובסוף גיליתי שהתוכנה הקליטה רק סאונד ובלי וידאו ואי אפשר להעלות לשם פוסט כזה.  הייתי רוצה שיחות משמרות אנרגיה, אבל השיחות מוציאות אנרגיות. לא מנסים לשמור על האנרגיה שלי וכך היא מתבזבזת. האפליקציות בטלפון גם הן מעקבות הרבה דברים, אפשר לומר שהן נותנות בידור. אפשר לשוחח עם הרבה אנשים. ולא כולם יהודים, וחלקם אנטישמים ובכך אמרתי שאני גם נמנע. קראתי ראיון, וקיוויתי שהאנרגיה תחזור אם אהיה ע...

 אתם יודעים וודאי שהקהל של קוראי הספרים מצומצם מאוד. והוא הצטמצם לאנשים שכותבים ספרים שהם בעצם בין האנשים היחידים שעדיין קוראים אותם. ישנם סטודנטים שקוראים כעבודת בית בקורסים וגם בקבוצות זום שחלקן יזומות והם מצטרפים אליהן ואת חלקן הם יוזמים בעצמם. וישנם אלו שכותבים כפי שהזכרתי, מדובר במשוררים שאני מכיר ולפעמים אמן או אמנית הם קהל הקוראים שלי. לאחרונה צייר אמר לי שהוא קורא בספרי 'הבית הלבן' בסטודיו בכל פעם כמה שירים. תגובות כאלו מראות לי שבכל זאת יש איזשהם חיים לספרים שלי, שמישהו בכל זאת מוריד אותם מהמדף וקורא. וגם פנה אלי אתמול מישהו שראה ספר תערוכה שלי והוא התעניין בציורים ולאן הלכה האמנות שלי. וכל זה מראה שלמרות הבידוד הגדול שאני נמצא בו האמנות שלי והספרים בכל זאת מתקשרים למישהו וישנם אנשים שמגיעים אליהם וקוראים או מסתכלים ועדיין מבינים מכל זה איזה משהו וזה עדיין מתקיים. פעם לא היתה מודע לאיזו תופעה שולית זו צייר שמציג את יצירותיו, ובתודעתי זה היה מרכז העולם. היום אני יודע שרבים אינם שמים התרחשות כזאת במרכז הווייתם. ניתן לומר שאני אוהב את הווייתו של ספר שירים שפורסם באופן עצמ...

 אני כמה ליותר יחס, להיות חשוב לאנשים בקרבתי. ולעתים קרובות אני מרגיש פה שלא שמים אלי מספיק לב. יש משהו משחרר בתחושה שאתה מקבל כשמתייחסים אליך פחות, ובכל זאת אני נוטה לרצון לקבל תשומת לב. אפילו בסופר מרקט, רציתי שיגידו לי שלום ויסתכלו עלי, ולא שימשיכו בשיחה כאילו אינני שם. כשאני כך עם אבי כל היום הספרים נחים במידה גדולה מהרגיל, כשאני בביתי יותר אני קורא את מה שאינני עובר עליו כשאני אצל האבא שלי. צפיתי היום בסרט החדש על קפקא. סיפור מטורף לחלוטין, וכך היא המדינה שלנו, וזהו המצב. אם היה לי יותר זמן ותקציבים הייתי מדפיס יותר ספרים. זה מה שהייתי עושה. וודאי הייתי כמה קונה כמה דברים שלא קניתי עדיין, יש לפחות דבר אחד כזה שאני חושב עליו. האם גם אצלכם אנשים אינם מתקשרים מספיק? אני מתקשר מדי יום ולא תמיד עונים לי. זהו המצב. אולי לאנשים פשוט לא איכפת. אני תמהה מהיכן מגיעות אלפי כניסות לבלוגים שלי. בבלוג זה לבדו ביקרו אלפי אנשים, מספר מפתיע נכון? במיוחד לאור העובדה שלרוב איש איננו מתעניין מספיק כדי להגיע לשיחה המשמעותית הזאת. ואני עסוק בעבודה והחיים כך חולפים. כשאני עובד הזמן עובר לאט יותר. הג...

חברים יקרים, היום אני מבין שוב את טיב החברויות שעשויות להיווצר בתל אביב ואת חסרונן באיזור השרון. אין לי קצה חוט כיצד למצוא קשר לסופרים המפרסמים באיזור זה, ובמיוחד באילו שבגילי שקשרים עמם חשובים לי מאוד. ואינני מעדיף סופרים על פי גיל אבל קשר עם בני דורי היה לי חשוב ביותר בשהותי במרכז תל אביב, וגם כמובן קשריי עם המבוגרים יותר. החיים אינם פשוטים כשההדפסה חומקת מן היד. אולי ייקח עוד שנים לספר הבא שלי לצאת לאור, נחיה ונראה, מי יודע. בינתיים עושה הרבה דברים וגם כותב לכם, לקוראי הספרים שלי ולקוראים של הבלוגים. לא נעים כשתוקפים אותנו עם טילים. אבל אנחנו חזקים ומדינת ישראל תשרוד גם את המתקפה הנוכחית. המוכרים בסופרמרקט מהווים שיחה זמינה, גם אם לא אידיאלית. ותושבי העיר אינם מתעניינים דבר ראשון בספרים, כמובן שהציבור הדתי בעיר מעריך אותם הערכה רבה.  אבל לא מוצאים פה משוררים על צדי ימין ושמאל כפי שהיה פעם בכיכר רבין. אני מתעדכן בעניינים דרך האינטרנט אך לא תמיד משתתף באירועים. הזום חודר לתוך המרחב האישי שלי ואני לא תמיד אוהב את זה. יש לי די והותר חדירה לתוך החללים האישיים שלי. הרבה יותר ממה שנעים...

 בהרצליה אין לי כמעט עם מי לשוחח. ישנם כמובן אנשי דת שמעניין לדבר איתם, יש את העובדים בסופרמרקט ובסינמטק, ואפילו פגשתי מישהו שכותב ספרים. אבל אין פה את השיחות האינטלקטואליות של תל אביב וזה מורגש. פגשתי מישהו נחמד ושתינו קפה יחד, אבל אני לא מספיק לפגוש אותו לאחרונה למרות שרציתי. אולי צריך להסביר את מה שכתבתי. יש פה עם מי לדבר שיחות חולין, אבל אין פה כל כך את אנשי הרוח שהיו במרכז תל אביב בפינות של העיר.  אני רוצה כל פעם לדבר עם מישהו על פילוסופיה או על פסיכואנליזה. להתקיל בשאלות על דברים שבדיוק מעניינים אותי או לנסות לתפוש משהו חדש, ואני לא מקבל הרבה תגובה. כמובן יש חברים בטלפון זה לא שאין אותם כן.  והסטטוסטים בפייסבוק לא מספיקים לי, אני רוצה את החומר האנושי. לא מזמן הייתי בכנס, והיו שם הרצאות מעניינות. נסעתי רחוק בשבילו. האם אי פעם יהיו לי יותר חברים פה בעירי, החברים בעיר הגדולה רחוקים לי, והספרים משאירים את עולמי סגור בתוך עצמו. איזה מזל שיש את האינטרנט. לא יוצא לי להדפיס ספר חדש בזמן הקרוב, אלה החיים וצריך לחיות אותם כמו שהם. הבחורות מציבות קריטריונים אל מול הגבר. אתה מת...

 אני מרגיש נטוש. זה לא שאין מי שידאג לי, יש. אבל חברי לרוב אינם כותבים הודעה של מה שלומך ככה סתם באקראיות כדי לדעת מה קורה אצלי. הנה הגיעה השבת ולא ברור לי למי אני אמור להתקשר. נכון שקבעתי עם ההורים. ובכל זאת, האם החברויות האלו חלפו? דיברתי עם חבר בטלפון. אבל זה לא מספיק לי, אני רוצה יותר שיחות. אני מחפש אחרי דיאלוג מתמשך ואינסופי שאולי איננו בנמצא. פעם היה לי אותו עם הדס, והוא חלף, היא חלפה, איננה איתי יותר. כמה יפה האור בחוץ, והוא איננו מספיק. אינני נמצא בדיאלוג איתו פרט למה שבכתב. הטלויזיה, אני מפעיל אותה מעט. יותר קורא ספרים. ובכל זאת הייתי כה עייף שקראתי וכתבתי פחות ממה שרציתי לקרוא ולכתוב. החבר בטלפון אמר לי לא להרגיש אשם על שלא כתבתי יותר. הלוואי ואוכל ליישם את המסר. האם אני מרגיש אשם? העייפות הזאת הפושטת בכולי. אני ממש עייף מאוד מאוד. משתמש באפליקציות ההיכרויות ואין היכרות. עוד מעט ההורים שלי יטוסו לחוץ לארץ ואשאר לבד. ואז אולי אכתוב ואקרא מעט יותר, משום שיהיה עוד זמן פנוי. אזור השרון, כמה חברים שלי נשארו בו? אלו שאני בקשר איתם באינטרנט כבר עזבו אותו מזמן.  עברו לעיר א...

 התעוררתי שוב, אבל הפעם בביתי הרבה יותר ספרים ברוסית. אולי אפילו יותר מדי לפעם אחת. הצפה של רוסית. השפה שקודם הייתה נדירה בביתי פתאום נמצאת בו בשפע. זה מושך להתעניין בתרבות זרה. וגם נקודת המבט הספרותית והשירית והאמנותית מעניינות. את כלו אלו יש לי בספרים האלו. היום לא רק יום חדש בחוץ אלא גם בספרייה שלי. הבית כמרקחה של שפות. עברית, אנגלית, ספרדית רוסית. יש לי גם ספר אחד לפחות בצרפתית ולמרות שלא למדתי את השפה אני זיהיתי מה כתוב שם. אה כן, יש גם גרמנית, אפילו אם מעט יחסית לשאר. הקריאה מגיעה על חשבון הכתיבה? אלו שתי אנרגיות שונות. בקריאה אתה מכניס (קלט) ובכתיבה מוציא (פלט). עודד כרמלי פרסם היום תמונה של יתוש שהרג בספר של ג'רמי פוגל (ספרו החדש פילוסופים נגד אלוהים), מחווה לשירו של מאיר ויזלטיר הרגתי יתוש בשירי קאמינגס. עוד דבר שאפשר לעשות בספר, וכמחווה לשירה שווה אין ספק. אפילו אם לא מכבד את היתוש. אני הסתפקתי בלסגור את החלון כדי שלא ייכנסו היתושים, החברים נכנסים דרך האינטרנט. אני עוד מרגיש באוברלואד מאז הקניות של אתמול, דבר כזה מתיש בהחלט, מעייף מאוד. קנינו המון חולצות שיהיה מה ללבוש. ...

 לאחרונה אני קורא ספרים ברוסית. אז לא רק שאין לי כמעט בכלל עם מי לשתף את התכנים שאני קורא בנוסף לזה הקריאה היא בכלל בשפה הזרה והרחוקה הזאת. ואתם יודעים מה? אני מתענג על זה. ההתענגות היא על כמה שזה שלי ולעיני. וכמה שאין איך לחלוק את זה ממש עם מי שאיננו בקיא בשפה. בדרך אני קורא הרבה מילים שקודם לא ראיתי בדפוס וגם פוגש כאלו שלא הכרתי קודם. נשמע כמו הרפתקאה בדפוס? משהו כזה. אז נכון שהרצליה רחוקה מהתרחשויות השירה והספרות ומהאירועים החשובים שמתרחשים בספירות האלו. ונכון שאין הרבה עם מי לדבר, אבל הנה, ההתענגות על הכתב עולה לשלב חדש.  מה שכן היה יכול להיות נחמד אם היה עם מי לדבר ברוסית, אבל אין עם מי ממש. יש לי את האפליקציה קלאב האוס שכולה מוקדשת לדיבורים אבל אני לא ממש מתחבר למה שקורה שם, אנשים מדברים בה בעיקר שטויות. הפוסטים פה בבלוגר נשארים זמן רב אחרי שאלו שבפייסבוק מתיישנים, ונוספים קוראים אז שווה להשקיע פה. יש לי חבר שנמצא כרגע בחוץ לארץ שאני מדבר איתו על ספרים, ואנחנו מדברים באנגלית משום שהוא יודע מעט מדי עברית.  אני מרוצה שיש לי מישהו לדבר איתו על ספרים. העולם מתהפך לחלוטי...

 לאחרונה אני יוצר הרבה באמצעות מה שמכונה אינטיליגנציה מלאכותית. ולמרות שהכלי מאפשר הרבה מאוד יכולות ואפשרויות אני מרגיש גם חסך רוחני לעומת הימים שהייתי רק מצייר בהם או כותב בכל יום או קורא חלק ארי של היום. משהו קורה לנו שם בדיגיטלי, אנחנו מחסירים את הצד הרוחני של הדברים. ולעומת זאת, ביקרתי בישיבה ולמדתי הלכות שאדם אמור לקיים עם עצמו כשהוא בבית והחדירה לפרטיות נראתה לי מוגזמת. כזה אני, בכל דבר מוצא איזה חסר. חשבתי מה לכתוב הלילה והחלטתי לפנות אליכם כאן, הנתונים מראים שאתם קוראים את הכתיבה שלי פה, ואם כך אפנה אליכם שוב בכתיבה ואעדכן אתכם. ואתם, תוכלו להיות קהלי ולקרוא את מה שכתוב. חסרה היא הדס עד מאוד, כמה זמן היא מילאה בשיחות ובמסקנות. היא ידעה הרבה מכל הקורסים שלמדה באוניברסיטה והיתה חולקת איתי את מסקנותיה ואת המחשבות שהגיעה אליהן. כשהייתי אני מגיע למחשבות אמרתי לה, והיא היתה מתעקשת שנקרא יחד. וכמה כתבנו אחד על השני. ובסוף חשבה שתעבור להרצליה וניפגש פה ברחוב ולא קרה. והנה לילה, ותושבי העיר ישנים. ואין פה ממש שיח רוחני כמו שהיה עם הדס שהוא מחוץ לדת. הרוחניות היחידה פה שהיא בקבוצה הי...

תארו לעצמכם עולם בלי קללות. היה יכול נפלא לא? או שהחיים כוללים גם אותן ולא חבר לנו שהן פה. החיים במדינה הזאת גררו אצלי מעבר בין ערים שונות. גרתי ברעננה, ואז בירושלים, וגם בתל אביב ובהרצליה. עברתי לא מעט. וכל מעבר גורר עמו חיים חדשים, עניין חדש ובנייה. למשל המעבר לפני שנתיים להרצליה עורר יותר עניין בתרבות הרוסית. לאחרונה קניתי שני ספרים בשפת רוסיה, אוספי שירים של יוסף ברודסקי ושל סרגיי יסנין בשני כרכים בצבעים שונים ובגילאים שונים. זה החידוש מבחינתי בתקופת מלחמה זאת של ישראל איראן. לא מספיק לנו עזה וחיזבאללה הנה גם עם המדינה הזאת.  ואצלי זה מחייב לא לישון בלילות, דבר נפלא ואהוב עלי מאוד. אם רק זה לא היה מלווה בטילים שנופלים על המדינה בה נולדתי. הייתי מרוצה אם הייתי ער ככה סתם, בלי מלחמה בין מדינות במזרח התיכון. ומשום מה נראה שיש יותר שיחות טלפון לאחרונה. האם הבנתי כבר מיהם האנשים שרוצים לשוחח עמי לשנים הקרובות? מדי פעם מופיע חבר חדש. היום פגש אותי אדם שהגיע במיוחד ורצה לדבר על אמונה ועל פסיכואנליזה. לכאורה דבר שנעים לדבר עליו.  אני הסכמתי לפגוש אותו אך היה קשה לעתים להבין לאן הא...

 בתל אביב היום דיברו יותר מאשר בשבוע שעבר, אז כן. איזור השרון, הוא יותר גדול בשטח מתל אביב. אבל למה לא להתייחס לדברים הגדולים ביותר ולא ליצור חלוקות איכן שאין צורך בהן. בבית אריאלה נעים, וגם בסינמטק תל אביב בעיר הגדולה. שם מקרינים סרטים ואפילו אפשר ליהנות מסרט באולם שיש פה מספר קטן של אנשים. אכן אולמות מלכותיים. ומי שאחראיים לזה הם רשת סינמטק המשובחת שנותנים ליהנות מכל היופי הזה. באיזור השרון כמובן הקולנוע נמצא בהרצליה וטוב שהוא שם. אז הסרט שלושת המוסקטרים אכן מוצלח. ולא מדובר בסרט אמריקאי כי אם בסרט צרפתי שניכרות בו זוויות צילום קרבות שמאפיינות את הקולנוע החדש שהאפקטים בו בצילומי קרבות משופרים. כמובן שהגברים נלחמו בחרבות הרי מדובר בתקופה שהיתה לפני מאות שנים. עובדי הסינמטק בעיר הענקית אכן נעימים ומסבירי פנים היום. גם בית הקפה מוצלח ביותר. ואכן אם תהיתם אז ביקור נותן עידכון נחוץ גם לאנשים שחיים בשרון.  כרזות מחאה נגד הדת ונגד חטיפת ישראלים לעזה, מחאת משפחות החטופים, בניינים הבנויים לגובה. רוח התקופה ניכרת. המבוגרים אומרים לצעירים שהכל בנפילה אך אין זה כך. הקפה משופר ועדיף על ז...

החיים בהרצליה מזמנים הרבה רגעים של סתם כזה, של זמן שעובר בלי התרחשות מיוחדת. אין פה איזו השראה יוצאת דופן או איזה דיון אמנותי, קבוצות אמנים או משוררים צעירים שצריכים כתף. לעיר הזאת חסר את מה שתל אביב מושכת אליה, למרות שגם שם המצב בכי רע. לא מה שהיה לפני עשור. לא תמיד זה היה כך. החדשות מוצפות בידיעות אודות החטופים ואין ספק בחשיבות העניין. אבל תפקידי הוא לשאול מה עם חיינו הרוחניים. כמה מאיתנו הקדישו זמן למחשבה אודות משמעות חיינו לאחרונה או ניסו למצוא לחיים צידוק ומשמעות חדשים. כמה מאיתנו חופרים בסל הרעיונות בכדי למצוא רעיון. וכל זה בלי להזניח את חשיבותה של המסורת היהודית שכבודה במקומה מונח. יש הבדל בין מה שאדם מוצא בספרים אותם הוא מחזיק בידיו לבין מה שהוא כותב בעצמו. ועל הפער הזה במחשבה ניתן לגשר רק על ידי כתיבה, גם כתיבת יומן יכולה להניב תוצאות מסויימות. חבר כותב לי הודעות ואני עונה שהחיים יחסית משעממים. שימשיכו להיות כאלה ורק לא ימשכו אליהן בעיות יותר גדולות ממה שכבר יש. חושך ירד על הרצליה, הזמן הוא כבר אחרי שקיעה. ונשאלת שוב השאלה האם עשינו את שצריך ליהעשות. אני צריך לפשפש בסל הרעיונו...

 בזמן האחרון אני כותב ממואר באנגלית. התוכן שאני כותב בבלוג ובממואר שונים מתוכן המאמרים שלי. שם פרסתי רעיונות בתחום האמנות והפילוסופיה בעיקר ואילו כאן ובממואר הכתיבה היא מתוך החיים, דבר שנמצא במאמרים מעט אבל לא לכל האורך ובכל קריאת הטקסט. אתם וודאי שואלים מדוע ההבדל הזה. המאמרים כתובים אחרי שביססתי הבנות בתחום האמנות ולמדתי פילוסופיה ואילו הבלוג והממואר כתובים כיצירות ספרותיות שהשפה בהם מפכפכת אחרת, לא באותו האופן. בשני המקומות הכתיבה היא שלי, הרעיונות הם ממני במאמר. ופה ניתן לקרוא את הסימנים שמשאירה ההוויה שלי, אותו הדבר בספר אותו אני כותב, הפעם באנגלית. הכתיבה כדרך חיים, זה מה שמתקבל בעצם. היא אולי גם הימנעות מההרס המתמיד של החברה הישראלית, הרסנות זו בין איש לרעהו נמצאת כבר בכל מקום ובכתיבה יש רגע לעצור ולחשוב, כמו במדיטציה טובה או פעולות מדיטטיביות אחרות. אופן החיים הזה שקט יותר בהרצליה, בתל אביב יש יותר התרחשויות שנוספות לכתיבה, אך כאן ניתן לחקור מה מניב השקט הזה בדומה למה שעושה הבודהיזם. לא סתם יש שעורים בודהיסטיים רבים בהרצליה ורפואה סינית. אני מוצא חיבור ודמיון בין שני הדברים...